בא לי שזה יצחיק אותי שאני אומרת לנהג לנסוע לדן פנורמה, תל אביב.

אבל זה לא מצחיק אותי.

בא לי לצחוק. אני נוסעת לפגישה. אני מנסה לדגדג את עצמי במילים. במלון שאני אוהבת את הריח שלו, מול הים, עם איזה איש אחד שכבר יצא לי להיפגש איתו כמה פעמים.

עדיין אני לא צוחקת, פותחת את החלון של המונית למצוא אוויר. הנהג שואל אותי אם לכבות את המזגן. “לא, אני אוהבת שיש גם חלון וגם מזגן”, אני עונה כמו לקוחה שמרגישה תיירת, ונושמת לעומק את הריח של הים שמתחיל להתקרב אלינו.

אפרים השתנה? יש מצב שהוא רזה? השמין? לא הסתפר הרבה זמן? קנה לעצמו שעון רולקס עסיסי?

אני השתניתי? אני מורידה את העיניים אל עצמי. החצאית אותה אחת שלפני הלידה, הנעליים גם, הגרביים, כמו שלי, למרות שהם של אמא. אצלי כולם כבר יצרו רכבות, אז לוויתי ממנה זוג.

והנה הוא, הים. רק כשאני לוקחת נשימה עמוקה עד אל מתחת ללב אני מבינה שאני במתח נוראי. הרבה הרבה יותר מזה שהייתי בפגישות.

אז זה היה או הבחור הזה, או חבר שלו, או מישהו אחר בכלל. אבל היה מישהו.

עכשיו זה או אבא של התינוק שלי, או אף אחד. משלמת לנהג ויוצאת אל מלחמת ההישרדות שלי.

הוא עוד לא הגיע. אני מרגישה את זה מיד כשאני דורכת על השטיח. הוא לא פה.

מביך אותי לשבת על הכורסא הזו עם פאה. מפחיד אותי פתאום לפגוש חברה בקוקו או פזור, איזו תמימה שבאה לפגוש בו עוד אחד. ותראה אותי פה, עם אפרים.

מחפשת את המקום הכי פינתי. מוצאת. הוא עוד לא בא.

אמא שלו הבטיחה שהוא יבוא. אני מזמינה לי בקבוק מיץ תפוזים ולו בקבוק קוקה קולה. וקר לי.

עכשיו כבר לא בא לי לצחוק. בא לי לקנא חזק בכל הזוגות הבורקים שסביבי, שטווים להם עכשיו יחד חיים של מיליון דולר. דווקא את זה אני מצליחה לעשות מצוין. מתמקדת בנערה שחורת שיער ועיניים בורקות שנואמת בפאתוס לנער שמולה. רוצה כל כך לקנות את המבט הזה שיש לה בעיניים, מתקשה לקרוא לו בשם. היא… מלאת תקווה. כן. פשוט.

אולי תסכים להלוות לי קצת?

הנה הוא, נכנס. הלב שלי פועם חזק, אני מרגישה אותו בצוואר. מרימה יד והוא קולט אותי. מתקרב אלי.

הוא נבוך. גם.

מתיישב, אני מצביעה לו על הקולה, “עכשיו אתה לא צריך לשתות מים”, אני יוצאת לא מצחיקה.

“תודה”, הוא מחייך חיוך פלסטיקי ולא לוקח את הבקבוק. “מה שלום… ה… תינוק?”, הוא לא קורא לו פיצי. הוא מרוחק יותר משהיה בפגישות שלנו,

“מתגעגע לאבא”, אני אומרת ומאמינה לעצמי. “הורידו לו אתמול עוד 10 אחוז של חמצן. ב”ה, הוא מסתדר עם זה מצוין. הסיטורציה הייתה יציבה היום, ברוך השם”.

“יופי”, הוא אומר.

“גם הוסיפו לו עוד 20 מ”ג לארוחה”.

“יופי”, הוא אומר. בוהה במשהו מאחורי.

“והוא עלה במשקל מהלידה, 400 גרם. זה מספר מצוין”.

“יופי”, הוא אומר עוד פעם.

“הוא גם עושה שלום, ואומר אבא, וזוחל על שש”.

“מה?”, הוא בבת אחת מישיר אלי את העיניים. “או”, אני לא נבהלת. מתמודדת אתו על המבט, “אז כן הקשבת”.

“ה-400 גרם שהוא עלה זה כן נכון?”, יש לו קצת חיוך על הפנים.

“435”, אני מדייקת, “אם זה באמת מעניין אותך”. צל החיוך יורד ממנו לגמרי, והוא מסתכל עלי בתסכול. “מה יש לך, חוי? מה את רוצה ממני? תגידי את זה וזהו”.

הדופק שלי מזכיר לי את עצמו בבת אחת. אני מזדקפת בכיסא, מוכנה למלחמה על החיים שלי. מתפללת בכל השרירים והגידים שיש בי, שישים בפי אלוקים את המילים הנכונות.

“אני רוצה שנהיה משפחה”, זה מה שיוצא לי, מכל המשפטים שרציתי להגיד. “אתה, אני והוא. אבא, אמא, תינוקי. פשוט משפחה אחת. בבית אחד”, הדמעות באו לעיניים שלי מהר מידי. אוף. אפרים נלחץ כשאני בוכה, וזה לא נכון עכשיו.

“או אה, נשמע פסטורלי”, בהתחלה הוא אומר את זה רך, ומהר מידי הכעס חונק לו את הגרון. “מבין שנינו את זו שלא ענית לי לטלפונים, סיפרת להורים שלי סיפורים הזויים ומצוצים מהאצבע, עירבת רבנים ועסקנים, הסתת את ההורים שלך ודרשת דרישות מופרכות. אני הילד הטוב שמחכה לך בבית, מוכן לפנק את האישה שלו אחרי לידה טראומטית כזו, ומקבל קירות וים של אנשים שיודעים עליו את מה שהוא לא יודע על עצמו”.

עכשיו כבר אין לי דמעות, אין לי בכי, אין לי רטיבות, אין בי תזוזה בכלל.

קפואה, אני מביטה בו. כאילו רואה אותו לראשונה. משחזרת בראש שלי את הסיפור שהוא סיפר לעצמו. מבינה את התפקיד שאני משחקת בהצגה שיש לו בראש. רוצה לקום וללכת. רוצה לשבת ולהישאר.

רוצה להיות. רוצה למות. רוצה לחיות. רוצה לצעוק חזרה.

ורק שותקת בקיפאון.