נועה מספרת
“תתארי לי מה את רואה, נועה”.
בניינים רוקדים אני רואה. בניינים שהשתגעו לגמרי.
“נועה, מה את שומעת?”
מתכות חורקות. סירנות. תינוק בוכה.
“נועה. את יכולה להיות איתי? אני רוצה שתסתכלי עליי!”
אני בוהה בערפול.
התמונה מתחדדת לי. אני כאן.
“תסתכלי סביבך ותגידי לי חמישה דברים שאת רואה”, אני רואה את איריס קרובה מאוד.
“חלון. צמח מטפס. גשם. השרשרת שלך. שעון אדום”, המבט שלי מטייל על פני החדר, מצטלל.
“מצוין. ועכשיו ארבעה דברים שאת שומעת”, אומרת איריס, עדיין לא בוטחת בחזרה שלי מארץ הדמיונות.
אני נושמת עמוק ונושפת לאט. זוכרת את הכללים. “טפטוף של גשם. אופנוע. אמבולנס מתרחק. הקול שלך”, החיוך מתגנב לי לקצוות של השפתיים ומשתקף אצל איריס.
“מעולה. ועכשיו שלושה דברים שאת מריחה”, איריס לא מוותרת על הפרוטוקול.
“אקליפטוס לימוני. אדמה רטובה. עוגת תפוזים…”, הריח מכה בי בעוצמה אדירה, והדמעות זולגות על לחיי בלי בושה.
“עוגת התפוזים של אמא. זה מה שהחזיר אותי לשם”, אני מבינה בבת אחת מה קרה לי פתאום.
“את רוצה לספר לי איפה היית עכשיו?”, איריס מתרווחת בחזרה בתוך הכורסה העמוקה שלה, נושמת עמוק. “יש לי תחושה שהיית במקום רחוק מאוד”.
“רעידת האדמה במקסיקו”, אני משתמשת בשם הקוד. “זוכרת?”
“זוכרת”, אומרת איריס, וקולה רך ומלטף. “רוצה לספר מה בדיוק עלה?”
אני לוקחת טישו מהשולחן הקטן, מנגבת את הפנים ועוצמת עיניים. מחזירה לעצמי את הביטחון בידיעה שהגרוע מכל כבר קרה, והוא מאחוריי. אפשר לדבר עליו בלי להישאב.
“שוב הייתי מתחת למשקוף הרחב. אסף בוכה בידיים שלי, ומהחלון הגדול של הסלון אנחנו רואים את הבניינים הגבוהים שמולנו מתנגשים אחד בשני…”, הלב שלי נזכר, לא מבקש רשות מהמוח, ומעלה דופק באלפית השניה.
“ומה את מרגישה שם?”, שואלת איריס, דואגת לשמור על קשר עין רציף.
“הלם. שיתוק. חוסר אונים מוחלט”, אני עונה ומנסה לנשום מהאף כדי להרגיע את הלב הדוהר.
איריס מהנהנת, מזמינה אותי להמשיך.
“יש עלי המון אחריות. אמא סומכת עליי. היא כל כך מבוהלת בעצמה. אנחנו לבד עם הקטנים, וכולם בחרדה…”
ריח של עוגת תפוזים שוב עולה באפי, ומצליח להרגיע אותי באיזו דרך קסומה.
“זה היה ביום ראשון, מוקדם בבוקר. אמא אפתה עוגת תפוזים, העוגה שכולנו הכי אהבנו. הריח שלה התפשט בכל הבית בבת אחת. אמא הבטיחה לכולנו שבעוד כמה דקות הכול יגמר ואז נוכל ללכת למטבח, לאכול מהעוגה החמה ולשתות שוקו…”
“אז ריח של עוגת תפוזים מזכיר לך את רעידת האדמה”, אומרת איריס בזהירות.
“זה החלק השפוי של זיכרון מאוד לא שפוי… הרגע שבו הקרקע הפסיקה להישמט לי מתחת לרגליים…”, אני מוקסמת מהניחוח הזולג מהחלון וממלא את חדרה של איריס, מחקה את הריח ששמור לי בזיכרון זה עשרות שנים.
“תשתי קצת מים, נועה”, איריס מתכופפת ולוקחת את הכוס שלה כמדגימה.
“מאז אותו אירוע אמא שלי לא הייתה מסוגלת להכין שוב את עוגת הדגל שלה”, אני לוגמת מהמים שלי. “וגם אני לא…”
“ריח הוא אחד מהטריגרים החזקים ביותר שיש”, מזכירה איריס. “לא פלא שאתן בוחרות להימנע מגירוי של זיכרון טראומטי”.
כן. אין עוגות תפוזים באירועים המשפחתיים שלנו.
“אבל למה עכשיו, נועה? מה בשיחה שלנו עורר את הזיכרון המטלטל הזה?”, איריס יודעת את התשובה. זה יותר מברור לי. היא רק מזמינה אותי לעבד את הדברים לבד.
אני מניחה את הכוס על השולחן הקטן, לוקחת כרית מערמת הכריות שמונחת על הספה שלצידי ומעבירה את ידי על הקטיפה הרכה הלוך ושוב.
“השיחה של חוי הזכירה לי כמה היא חסרת אונים”, גל של בכי שוב תוקע לי את הדיבור. אני משתעלת וממשיכה. “היא התקשרה מיד כשחזרה מבית החולים, אחרי שנפרדה מאפרים, ושאלה אותי משהו כמו אלף פעמים איך היא יכולה להשפיע על בעלה שיסכים ללכת לטיפול”, הבכי מנצח והדמעות מציפות את עיניי.
“חוי לא מכירה מושגים כמו הוצאה לפועל, עיכוב יציאה מהארץ וחלופת מעצר. אני כן. חוי מבינה באופן מעורפל מאוד שבעלה הסתבך עם החוק ועם עוד כמה אנשים מסוכנים, והיא רוצה להציל אותו. מהמציאות ששאבה אותו, מהתוצאות, מעצמו…”
“ואת רוצה להציל את חוי”, ממשיכה איריס את המשפט.
“אני רוצה שהיא תזכור שהיא לא יכולה לגרום לאפרים לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות”, אני נשמעת לעצמי נואשת, “ואם היא לא יכולה, היא גם לא צריכה לקחת אחריות עליו או על מעשיו”.
“אז את רוצה להציל את חוי מרגשות אשמה ושפיטה עצמית”, מדייקת איריס.
“אני רוצה שיהיה לה טוב!”, הזעקה שלי מסתחררת סביבי, “שלא תלקה את עצמה על מה שלא שייך לה”.
“אבל אפרים שייך לה”, איריס לא מוותרת. “אפרים קשור לאושר שלה ושל התינוק שלהם. לפחות לעת עתה”.
“אני זוכרת”, גם אני לא מוותרת בקלות, “אבל חוי התרגלה לראות ולחוות את העולם רק מבעד לנקודת המבט של אפרים מאז שנישאו. בכל החודשים האחרונים עבדנו קשה יחד כדי להזכיר לחוי שיש גם את נקודת המבט שלה, והיא חשובה כל כך!”
אני מקנחת את האף הדולף שלי וממשיכה, “חוי לא מצליחה לראות את העתיד שלה ושל התינוק שלה בלי הנוכחות של אפרים ‘המתוקן’. אז זהו? כל החיים היא תישאר תלויה בהחלטות שיחליט מישהו אחר על מידת האושר שלה?”
איריס מהנהנת, מחכה לי שאשקוט.
“ככה זה בזוגיות, נכון, נועה?”, איריס מכירה נתחים גדולים מהסיפור של חנוך ושלי, ושתינו יודעות שהיא מדברת גם עלינו. “האושר של האחד משפיע באופן ישיר על אושרו של השני, וכמעט שלא ניתן להפריד ביניהם… ועם זאת”, איריס מתכופפת לכיווני, מתקרבת אליי, “חוי התחזקה מאוד בתקופה האחרונה, בעקבות הלידה, הטיפול, החזרה לבית הוריה ומי יודע מה עוד”.
“כן”, אני מסכימה עם איריס, מתמלאת בשמחה ובגאווה כמו אמא באספת הורים מחמיאה במיוחד. “היא באמת אסרטיבית ובטוחה בעצמה הרבה יותר”.
“ולך חשוב לוודא שהיא משתמשת בכל הכלים שרכשה בתקופה האחרונה, ותבחר להילחם על האושר שלה, בכל מחיר. בלי קשר לבחירות של אפרים”, איריס מתקרבת לאזור מסוכן. אני רואה עליה.
“נועה, חוסר האונים שלך הוא זה שהציף אותך היום בזיכרונות מחוסר אונים מוקדם יותר בחייך”, איריס זהירה ונטולת ביקורת. “את יודעת שאין לך שליטה על הבחירות של חוי, ממש כמו שאין לחוי שליטה על בחירותיו של אפרים”.
“אבל אני לא מצליחה להפסיק לרצות לשלוט על הבחירות שלה, ומרגישה חסרת אונים…”, אני משלימה את המשפט ושוב זולגת לתוך ערמת הטישו שבידי.
“נועה, תסתכלי עליי”, מבקשת איריס בקולה הרך ביותר, ואני מרימה מבט. “קשה לפספס כמה חוי יקרה לליבך. את עושה כמיטב יכולתך כדי לעזור לה להיות מאושרת! ועדיין הבחירות שלה, או של אפרים, לא בידייך!”
ריחו הרטוב של האקליפטוס הלימוני מתערבב בניחוחה של עוגת התפוזים.
אני כאן. לא יכולה ולא צריכה.
משחררת.
