אני בהלם. פשוט בהלם.
נסיה, אחותי היקרה, חסרת הטקט באופן בלתי מאובחן ולחלוטין חסר תקנה, רצה אליי בזרועות פרושות כאילו היא נמצאת עכשיו בשדה חמניות מלא אור וצבע ולא באולם אירועים קטן, צפוף ומדיף ניחוח רוטב פטריות. שמלתה התכולה מתנפנפת מאחוריה, עיניה בורקות וחיוכה רחב ברמות מעצבנות. תורידי את החיוך הזה מהפנים שלך! אני צועקת עליה בלב, את מי הבאת איתך? מי זאת האישה הזאת, שנשארה מאחורייך בפתח האולם ומרוב מבוכה מתעסקת באבזם הארנק שלה, האם זו באמת מי שאני חושבת שהיא??!!
"מזל טוב, אהובה שלי!!! תראי את מי הבאתי לך," נסיה משתנקת לי באוזן, "את אמא שלי. היא לא רצתה לבוא, היא אמרה שהיא לא מכירה אף אחד ושלא נעים לה, אבל שכנעתי אותה שאת תשמחי נורא. איך ההפתעה שעשיתי לך, אה?! לא ניחשת!!"
ילדה טיפשה, בא לי לצעוק עליה, בטח שלא ניחשתי. אם הייתי מנחשת מראש, זה לא היה קורה. מה אמא שלי תגיד??? היא עדיין לא מצליחה להבין למה אני בקשר איתך, אחותי היקרה, ולמען האמת, ברגעים אלו עוברים גם בי אי אילו תהיות; ועכשיו את מכניסה גם את אמא שלך לתמונה, ועוד בלי להעלות בקצה דעתך המוסחת והפורחת שאולי כדאי לעדכן אותי קודם?
נסיה עדיין קורנת אליי כמו כור גרעיני פעיל. אני מסיטה את עיניי. זה לא בטיחותי עכשיו, להישיר אליה מבט ללא משקפי שמש. גם נסיה תזדקק לאמצעי הגנה כלשהו בקרוב, למרות שהיא איננה מודעת לסכנה הנשקפת לה, בדיוק כמו קופיף מעבדה מצוי. ככה זה, אין שכל אין דאגות, והילדה הזאת מאכלסת בטטה בין הכתפיים במקום ראש. ("כמעט נגמרו לנו הראשים," מלאך מודאג הרים את ראשו מרשימת המלאי ורשרש קלות בכנף ימין, "מישהו ראה איפה הבטטות?? רק לבינתיים, עד שיגיע מלאי חדש. הלקוחות שלנו לא יכולים לחכות וממילא כמעט אין הבדל. אז הם יהיו ג'ינג'ים, אפשר לחשוב, מה קרה.")
נסיה נזכרה בינתיים שיש דבר כזה שנקרא נימוס. למרבה הצער, זה איננו כלי שיש לה איזשהו מושג קלוש כיצד להשתמש בו, והתוצאות מביכות בהתאם, כמו מתאמן במטווח שיורה לכיוון הלא נכון ופוצע את עצמו בטעות.
"אממ… אמא," היא נפנית לאחור בתנועה מגושמת, "אימא? איפה את? בואי, אמא, תיכנסי. אימא, תכירי, זאת אליענה, כאילו, אחותי המהממת, שסיפרתי לך עליה. אז, אממ… תכירו, כאילו!"
תכירו, חמודות. פשוט תכירו כאילו. אני נושמת עמוק מאוד ותולה חיוך מן הזן המתאמץ.
אימא של נסיה, נדמה לי שקוראים לה ריטה, דווקא נראית נורמלית לגמרי, ואני תוהה מה גרם לה להיסחף אחרי בתה המטורללת ולהופיע כאן פתאום. היא אישה נמוכה במקצת, שיערה חום- בלונדיני מוסט לאחור בשביל בצד ועיניה חומות נוצצות. היא מחייכת באי נעימות קלה, הולמת בהחלט לאור הנסיבות, ואני רואה שיש לה גומה בלחי אחת, לא מאוד בולטת בין הקמטוטים העדינים שמוסווים היטב במייק אפ וסומק כתמתם. היא מעיפה אל עבר נסיה מבט מהיר וחושש לפני שהיא מתרוממת קלות על עקביה. "מזל טוב!" היא אומרת, מבטאה הרוסי מודגש אפילו בשתי המילים הפשוטות האלו.
פתאום אני קולטת שאני מכירה את זה מאיפשהו. את ההסתמכות הקצת מוגזמת על הבת שלך, את היותה השלוחה היותר מוצלחת ובוטחת שלך עצמך.
בתקופות החלשות שלה, גם אימא שלי נטתה להישען כך על יעל ועליי. אז איך זה בשביל ריטה, מוחלשת פי כמה וכמה, לא גדלה כאן אלא במקום אחר, קר ורחוק. מן הסתם היא מרגישה לא פעם שהכללים שהיא מכירה כבר לא רלוונטיים. ונסיה, שתהיה בריאה, הילדה המהממת הזאת שמרגישה (יותר מדי) בנוח בכל מקום, יכולה לשכנע גם פיל שהחדק שלו די מיותר בעצם.
אני נרכנת קדימה בחמימות גדולה משתכננתי ואוחזת בשתי ידיה של ריטה. "תודה וברוכה הבאה," אני אומרת לה, ומוסיפה מילים שבהחלט יכולות להשתמע לשתי פנים לפחות: "אין כמו נסיה שלך, שתדעי." ואיזה נס שאין. נסיה אחת זה די והותר, תודה.
העיניים שלי מתרוצצות לכל הכיוונים. מה עושים איתן עכשיו, איפה מושיבים אותן, איפה אמא שלי, אני צריכה לדבר איתה שנייה לפני שהיא רואה אותן. איפה יעל ומה היא תגיד. אין לי כוח לזה, השם, בסך הכל רציתי לשמוח בברית של הבן שלי, גם זה יותר מדי?? למה כל דבר בחיים שלי צריך להיות כל כך מסובך??
אני יודעת שהמחשבות האלו לא נכונות, אבל אין לי כוח להתווכח עם עצמי עכשיו וגם לא לעשות שום דבר אחר. יאללה, שיהיה. לא אכפת לי כלום, אני מרימה ידיים.
אז אני פשוט עומדת ובוהה בהן, בנסיה וריטה, ומחכה שהמצב ייפתר בכוחות עצמו ושיהיה לו לבריאות. גם אם תתפתח כאן איזו דרמה משפחתית עסיסית, לא נורא, לפחות יהיה לדודה כרמלה משהו לרכל עליו.
"ריטה, זאת את?" קול מוכר, מוכר מדי, מפתיע אותי מאחור, "וואו! איזה יופי לראות אותך!! את חברה של אליענה?"
