נועה
“היא טועה”, אמא של חוי לואטת, עיניה נעוצות במסגרות הרבות התלויות על הקיר, מגובבות, נראות ממקום מושבי כמו מכתבי תודה ותעודות הוקרה.
אני מעיפה מבט זריז בטופס ויתור הסודיות שמונח על השולחן. מסתבר שהוא נרחב יותר ממה שחשבתי, והוא בעצם מתיר גם לי לתת כל מידע משמעותי, משחרר אותי מהדיסקרטיות המובנית במקצוע שלי.
אבל… אני לא באמת מאמינה שחוי הספיקה להבין לעומק על מה היא חותמת.
“היא טועה”, הקול של הגברת העייפה מדי, מתגבר. היא מסתובבת וחוזרת לשבת מולי. אני מספיקה ברגע האחרון להרחיק ממני את הטופס ולבהות בקפה המתקרר בכוס החד פעמית שבידי.
“מי טועה?”, אני שואלת.
“הדוקטור”, היא עונה ומנסה להחזיר את הפאה הסוררת למקומה בתנועה חסרת חן.
“לא הבנתי…”, האם זו השעה? המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלענו? למה אני לא מבינה מה אומרת הגברת?
“היא טועה. היא אמרה שמה שהכי מדאיג אותה הוא שחוי לא שאלה מה נולד לה, וגם אפרים לא. זה לא נכון”, היא קמה מהכיסא, זורקת בכעס את הכוס שלה לפח וניגשת לפינת הקפה להרתיח את המים בקומקום.
אני קמה ומצטרפת אליה למטבחון המינימליסטי שבקצה החדר.
“נראה לי שלמרות השעה והמצב המאוד לא שגרתי שאליו נפלנו, זה יהיה סביר אם אשאל אותך מה שמך”, אני מושיטה יד ללחיצה ומוסיפה חיוך הכי חם שאני מצליחה לגייס מהרגע להרגע.
“שרה”, אומרת אמא של חוי ולוחצת את ידי באסרטיביות מפתיעה. “נעים מאוד”, היא מוסיפה, ואני לא מצליחה להאמין לה.
“בטוחה שהיינו יכולות להיפגש בנסיבות נעימות יותר”, אני מסתובבת לכיוון המקרר הקטן ומוציאה קרטון חלב. משהו בהתעסקות המשותפת מפשיר את האווירה המתוחה בינינו.
“יש בזה מן האמת…”, אומרת זו שעונה לשם שרה, בוחשת בתה הרותח שבכוסה ומתיישבת חזרה ליד השולחן. “ואת נועה, אני מבינה”.
“מבינה נכון”, שוב שולחת אליה חיוך ומנסה להבהיר לה שאני בטוחה שקשה לה לא להבין הרבה מעבר לשמי, “ובטח מורכב לך לגלות שאני קיימת בחיים של בתך, ללא ידיעתך”, אני בוחרת שלא להשאיר דברים עמומים. אין לנו זמן לזה.
שרה נאנחת, ושוב עיניה מתמלאות בדמעות. היא לוגמת מהתה, בולעת את הגוש שמתכדרר לה בגרון, אבל לא מתייחסת לדבריי.
“היא כן שאלה מה נולד. היא יודעת שזה בן ושהוא בפגייה. היא ביקשה ללכת לראות אותו. האחות אמרה לי כשהגעתי”.
“אני מבינה שלא היית בלידה”, אני אומרת-שואלת.
“לא הספיקו להודיע לנו. היא הגיעה עם פתיחה מלאה ורק אחרי הלידה התקשר החתן שלנו”, העיניים של שרה מצטמצמות. אני רואה את הסופה ששמה ‘היחסים-עם-אפרים’ מתקרבת, ושומרת על זכות השתיקה.
אני מזמנת בכוח המחשבה את רוחה של איריס. צריכה אותה לצידי כעת. אין לי מושג מה מותר לי לומר מבחינה חוקית, מה נכון לומר במובן המקצועי. רוצה כל כך להיזהר בלי להיראות מרוחקת או מתנשאת חלילה. אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותה נכנסת לחדר, נעמדת מולי, מהנהנת בראשה כנותנת אישור להמשיך.
“את נשמעת לי… טעונה”, אני אומרת בהיסוס רב.
שרה מרימה מבט, סוקרת את החדר לשבריר שניה ומחזירה את עיניה אליי. נראה לי שהיא שכחה לרגע שאנחנו כאן, חולקות חלל.
“טעונה? אפשר לומר… וגם המומה, ודואגת, וכאובה, ומבולבלת…”, עוד לגימה.
“ואולי גם פגועה…”, אני נותנת למילים שלי לשקוע לפני שאני ממשיכה את המשפט. “כי יש דברים שמספרים קודם כל לאמא…”
כפות ידיה של שרה רועדות. היא מניחה את הכוס על השולחן ומכסה את פניה. אני רואה את הכתפיים רוטטות ומניחה יד על זרועה.
“אני מצטערת כל כך”, אני אומרת כשהבכי נרגע מעט. “זה בטח בלתי נסבל לעבור את כל הסאגה הזו לכשעצמה, ועוד בנוכחותי… אישה זרה שנחתה לך מהשמיים…”, שרה מסירה את כפות ידיה מהפנים ומקרבת אליה את חבילת הטישו שעל השולחן.
“היא טעתה, הדוקטור”, היא חוזרת על דבריה, כאילו זה מה שהכי חשוב כרגע. “אפרים ראה את התינוק אחרי הלידה, והוא זה שהתקשר אלינו להודיע שנולד לנו נכד, אבל…”
איריס מסמנת לי להשהות תגובה. אני שותקת וממתינה להמשך.
“אבל הוא הלך מיד אחרי שהגענו לכאן”, אומרת שרה ונאנחת. “אבא של חוי שאל אותו אם אפשר להצטרף אליו לפגייה, והוא אמר שהוא חייב להביא כמה דברים מהדירה ויחזור בבוקר”. היא קמה וחוזרת לבהות במסגרות שעל הקיר. חשוף לה מידי מולי. “אבא של חוי בפגייה, לא מוכן לעזוב את היצורון המזערי שמונח שם, מחובר לצינורות ולמכשירים מצפצפים. אבל אבא שלו… הלך…”
שרה מתרסקת. הבכי שפורץ ממנה מספר לי סיפור שלא זקוק למילים או לפרטים טכניים.
ובכלל, הפרטים המועטים שאני יודעת, הם יותר ממספיקים מבחינתי.
