חוי
“מתוקה”, הרופאה קוראת לי. לא בא לי לענות.
“חוה?”, היא מנסה שוב. לא רוצה לומר לה שאני שומעת.
אבל מגרד לי פתאום ממש בקצה של הגבה, והיד שלי הולכת לשם לגרד קצת.
“חוי”, זו אמא שלי. היא קראה לה לפה, ולה לא מגיע שאתעלם. “רק משהו קטן ותשני, טוב?”
אני פותחת את שתי העיניים בדואט. העיניים של הרופאה מולי, לא מעלי. והן ירוקות כמו שרק משהו אמיתי יכול להיות.
“תסכימי שאשתף את המטפלת שלך במצב שאת נמצאת בו כרגע?”, היא שואלת אותי, ממוקדת בעיניים שלי שפתחתי עכשיו.
אני ממצמצת. “מה המצב שאני נמצאת בו כרגע?”, שואלת בלי להתרומם.
היא מחייכת. אני מודעת לכך שהייתי לא צפויה במעורבות שהפגנתי.
“את אחרי לידה מוקדמת. חווית התקף חרדה. קיבלת מאתנו SOS כדי להירגע, ועדיין לחץ הדם שלך לא לחלוטין תקין”.
“זה לא סוד”, אני מסכמת אותה.
“בוודאי שכן”, היא מחייכת. יושבת מולי על כיסא, וכאילו הרבה מזמנו של העולם פרוס לפניה. “היא בדרך לכאן, וכדי שתוכל לעזור לך, כדאי שהיא תדע את זה”.
“אז תגידי לה”, אני רוצה לפהק פתאום.
“אם תחתמי כאן”, היא מרימה מולי דף מהודק לכריכה קשה ועט, “אוכל לספר לה את זה”.
אני מרימה יד, מרגישה פתאום שהיא כואבת מהעירוי שהוכנס בה בחיפזון. מכופפת אותה לאט לאט וחותמת את השם שלי.
מרימה זווית פה לכיוון מעלה אל הדיו הכחול שסימנתי על הדף. יש משמעות לחתימה שלי. מוזר.
“איפה היא?”, אני שואלת את הרופאה. “נועה?”, היא מוודאת ואני מהנהנת. “בדרך”, היא עונה לי ומסמנת לאמא שהיא יכולה לחזור אליי.
“תעצמי עיניים, מותק, תשני קצת. לכבות לך את האור?”, אני מהנהנת ומנורת הלילה שמעלי נכבית בטיק אחד. “לכולן את נחמדה ככה, דוקטור?”, אני שואלת אותה פתאום. מעזה אל תוך החושך.
“האמת”, הקול שלה צוחק קצת, “שאלייך באמת במיוחד”.
“למה?”, אני שואלת את החושך. הוא שותק קצת.
“אולי כי… אני דואגת לך?”, היא תוהה יחד איתי.
“או מרחמת עלי”, אני עוזרת לה להתכוונן ועוצמת חזק את העיניים. “תדברי עם נועה הרבה זמן. אני רוצה לישון”, אני אומרת לה. מתבלבלת כאילו הייתה הדוקטור דולה פרטית שהזמנתי, או דודה שלי.
אבל היא זורמת עם זה ולא רצה לשום מטופלת אחרת. עוזבת בשקט מופתי את המיטה שלי ומעסיקה את נועה פסק זמן הגון. כזה שיש בו שיעור נטילת ידיים.
נועה
“לחץ הדם המשתולל שלה הוא לא הדבר שהכי מדאיג אותי…”, אומרת ד”ר ינבסקי ומחבקת את כוס הקפה שלה שדומה יותר לסיר קטן.
אני מעיפה מבט באמא של חוי, מודעת למחשבה הראשונה שקופצת לי לראש. כמה שהיא עייפה. והמומה. רואים עליה שלא תכננה לשבת בחדר רופאים פצפון במחלקת יולדות בשעה 2:48 לפנות בוקר, בנוכחות ראש המחלקה ובנוכחותי – אישה אנונימית שיודעת על הבת שלה הרבה יותר ממה שהיא יודעת…
טופס חתום בכחול מונח במרכז השולחן. ד”ר ינבסקי הבהירה שישנו ויתור סודיות ולכן היא יכולה לשתף בפרטים. החתימה הרועדת של חוי זועקת ממנו, מזכירה לי את דמו של הבל, תוסס ומבעבע.
“חוי ילדה תינוק זכר בשבוע 29. זו היתה לידת בזק. חוי הגיעה לבית החולים עם פתיחה מלאה. במצב כזה לא ניתן להפסיק את תהליך הלידה וגם לא הספקנו לתת זריקות להבשלת הריאות. התינוק שוקל פחות מקילו, וכרגע מנסים לייצב את מצבו בפגיה…”, ד”ר ינבסקי נשענת לאחור בכיסא המתכתי שלה ולוקחת לגימה ארוכה מהקפה. נותנת לנו כמה שניות לעכל, אף שברור לי שהיא עדיין לא אמרה לנו את החלק הכי מדאיג.
“חלפו למעלה משעתיים מאז הלידה”, היא מתכופפת בחזרה לכיווננו, כמעט לוחשת, “וחוי עדיין לא שאלה מה נולד לה או איפה התינוק”.
הבכי בוקע ישר מליבה של אמא של חוי. הגוף שלה מיטלטל בבת אחת. ד”ר ינבסקי מניחה על כתפה יד, נותנת לה לפרוק.
“מה זה, ד”ר? מה קורה לבת שלי? אין לי מושג מה עובר עליה…”, אמא של חוי מעבירה את המבט מהרופאה אליי, פעם ועוד פעם, והבכי לא נרגע.
“מסתבר שחוי עוברת התקפי חרדה בזמן האחרון”, היא מסבירה לנו לאט לאט. “בפעם האחרונה שהיא היתה מאושפזת בעקבות צירים מוקדמים, הייתה לי הרגשה שהיא גם מדוכדכת מאוד ולא ממש ששה לחזור הביתה”. הרופאה מפנה את מבטה אליי, ואני יודעת מה היא עומדת לשאול. “את יודעת מזה, נועה? חוי יצרה איתך קשר מאז?”
אמא של חוי נועצת בי מבטים ותולה על צווארי עולם שלם של ציפיות. כמה כואב לי להוסיף צער על צערה ולאכזב אותה.
“בואו נגיד שיש לי בראש תמונה חלקית ממש. חסרים לי המון פרטים, וגם אלו שיש לי, אסור לי לשתף בהם. חוי חתמה רק לך, ד”ר, על ויתור סודיות…”, אני מסמיקה. לא אוהבת לערער על סמכות.
“אני כאן כדי לשמוע כרגע וכדי להיות בשביל חוי”, אני מוסיפה מהר, לטשטש את המבוכה.
“אפילו לא ידעתי שאת קיימת”, רוטטת אמא של חוי. “אני לא יודעת כלום על הילדה המתוקה שלי”, היא משעינה את המצח על השולחן. כלו הכוחות.
“דבר אחרון שנראה לי חשוב מאוד ששתיכן תשמענה לפני שאשחרר אתכן לשוחח לבד”, אומרת הד”ר. “גם אפרים יצא מכאן בלי לבדוק מה נולד, או איפה התינוק…”
