*ריח של סכך, שרשראות מוזהבות נעות ברוח. סדינים צחורים וקור סתווי שמתגנב לו חרש פנימה. כמה טרחת על הבית הארעי הזה. כמה השקעת בו. והנה, עוד רגע הכול מאחורייך. הדפנות הגדולות יחזרו אחר כבוד למחסן, הקישוטים היפים יאוחסנו במקום של כבוד עד לשנה הבאה. ואת, את תחזרי לבית הקבע שלך, למקום הבטוח, המוכר והמוגן כל-כך.
כמוך-כמוני, וכמונו עוד עשרות אלפי נשות עמך ישראל. אך ביניהן, נסתרות מהעין, כמעט בלתי מורגשות – נשים, שכשיסתיים החג המיוחד הזה, אין להן בית קבע לחזור אליו. הן ימשיכו לנדוד ממקום למקום, מסוכה לצריף רעוע וממנו אל מחסן ואל הגינה הציבורית. אחת כזאת הסכימה לחלוק אתנו את הרגעים והחוויות, כי אחרי החג הזה אין לה לאן לחזור. לא עכשיו, לא בעתיד.
*משנה מקום אינו משנה מזל
את מלכה אני מוצאת באמצע אריזה. שקיות-שקיות מכל צבע וסוג, עמוסות בבגדים, במשחקים ובעוד כמה חפצים בלתי מזוהים. אני מתיישבת לידה על הספסל, מתמסרת לשמש החמימה ומנסה להבין איך היא הגיעה למצב הזה.
“היינו משפחה רגילה לגמרי. מבטיחה לך, לגמרי”, היא פותחת במונולוג, עדיין לא מביטה בי, עדיין אורזת. “חמישה ילדים, הוא אברך, אני בבית. חיים מפה לשם. חודש אחד מצליחים לשלם שכירות, בחודשיים שאחר כך לא. חשבון בנק מעוקל, קצת תרומות מאנשים טובי לב, קצת עזרה מקופת העיר. לא מצב מרנין, אבל בהחלט סביר. מכירה הרבה כמונו”.
ואז, מה קרה?
“זה לא הגיע בבת אחת. הצרכים גדלו, הילדים גדלו, והחובות גם הם גדלו. פתאום עברה חצי שנה שלא הצלחנו לשלם שכירות כלל, אף על פי שגרנו בדירה של חדר וחצי שעלות השכירות שלה הייתה מגוחכת. בכולל שילמו רק דתות, והכסף הזה עבר ישירות לאוכל לילדים. הפסקנו לשלם חשבונות מים וחשמל, הפסקנו לשלם שכר לימוד לבית הספר, הפסקנו לקנות כל דבר שלא נכנס תחת ההגדרה של ‘אוכל’. מרגע לרגע המצב הלך והחמיר. בעלי התחיל לקח הלוואות שלא היה לו מהיכן להחזיר אותן, ואז, בלית ברירה, הוא הסתבך עם השוק האפור. שלא תדעי מצרות. אני אומרת לך מניסיון. עבירה להתעסק אתם. אבל איזו ברירה הייתה לנו? ואז המצב רק הלך והחמיר והלך והחמיר”.
מתי הגיעו מים עד נפש?
“כל הזמן המצב היה של ‘מים עד נפש’. שחינו בכוח, צללנו, טבענו, וכל הזמן השתדלנו לעלות על פני המים ולקחת עוד קצת אוויר. קיווינו שיגיע יום שהכול יסתדר, אפילו שידענו שלפי ההיגיון אין שום סיכוי שזה יקרה. בעל הדירה פתח לנו תיק בהוצאה לפועל, והוא נוסף על תיקי הוצאה לפועל שכבר היו שם על שמנו. עשינו בעבר הסדרי חוב ופריסת תשלומים שלא עמדנו גם בהם. מעקלים כבר היו אצלנו אורחי קבע, והיה ברור שהיציאה מהבית היא רק עניין של זמן”.
מלכה מתארת יום חורף גשום שבו היא חזרה הביתה עם הילדים אחרי יום לימודים ארוך, וגילתה דלת נעולה, סגורה על מנעול ובריח. “בעל הדירה שפשוט נמאס לו מאתנו, הוציא את מעט החפצים שעוד נותרו לנו אחרי העיקולים, החוצה, לרחוב, והחליף מנעול. השאיר אותנו בחוץ, עם הבגדים שלעורנו – שגם ככה לא היו רבים מאוד – בלי הודעה מראש. כשהתקשרתי אליו בוכה, הוא אמר לי שהוא מצטער, אבל הדירה כבר מושכרת למישהו אחר”.
*שְֹבעת ימים
היום מלכה יודעת שמה שעשה בעל הדירה אינו חוקי. עורך דין של הסיוע המשפטי של משרד המשפטים מנסה לסייע להם בעניין. אבל אז, מתוך המצוקה וחוסר האונים, מלכה ובעלה לא ביררו כלום. הם לקחו את הילדים והלכו לחפש למשפחה שלהם מקום אחר.
“בהתחלה ישנו במחסן של בית הכנסת. לידו היה ארגון שמכר ארוחות בעלות של שקל לארוחה. כך היה לי במה להאכיל את הילדים, ואיכשהו ‘סחבנו’ בחודש הראשון. אחרי חודש הגיעו אלינו ראשי העמותה של בית הכנסת ובחוסר נעימות גדולה ביקשו שנתפנה. עברנו לישיבה נטושה. לא היה שם מים ולא היה חשמל, והיה חורף, להזכירך. אבל מה לעשות? משפחות מוצא אין לנו, חברים כבר מזמן אין לנו, והעמותות שפנינו אליהן לא עזרו בדיור. פנינו למשרד השיכון כדי לקבל דיור ציבורי, אבל נכנסנו לרשימת המתנה מזעזעת שלא יכולנו לצפות שנקבל משהו בכלל”.
והילדים?
זו הפעם הראשונה שמלכה מישירה אלי מבט, ואני רואה דמעות מתנוצצות בעיניה. “נו, מה את חושבת? הרווחה התערבה. שלושה כבר היו בוגרים, אז הם לא היה תחת הרווחה, אבל את שני הקטנים לקחו לנו, כי אמרו שהם בסיכון גבוה ושאי אפשר לגדל ילדים ברחוב. הם טענו – ואני מבינה אותם – שלא די באהבה וחום כדי לגדל ילדים. כך הילדים עברו לפנימיות, ואנחנו מבקרים אותם כל הזמן, אבל הם לא יוצאים הביתה לחופשה, כי אין בית”.
איך אתם מסבירים להם את המצב שלכם?
“כשעברנו ממקום למקום גוננו עליהם מאוד. הצער, הסבל, הכאב והפחדים היו מנת חלקנו, אבל על הילדים שמרנו מכל משמר. בתחילה הם עוד היו קטנים, אז יכולנו ‘למכור’ להם סיפורים על חווית מעברי דירות והרצון לגוון ולשנות. אבל הם גדלו וקלטו גם את הלחץ שלנו, וחוו אתנו את הפחדים והדאגות, אז זה הפך לחלק מהחיים שלהם, גם בלי שמדברים על זה במפורש”.
על הילדים הבוגרים מלכה בוחרת שלא להרחיב את היריעה. אני מבינה שמדובר כאן בנקודה רגישה וכואבת, אולי אפילו יותר מהכול.
איפה אתם נמצאים היום, מלכה?
“פה ושם. בכל פעם מוצאים מקום אחר לישון בו. החיים שלנו ארוזים ב-7 שקיות”, היא מצביעה על התכולה הנחה לרגלינו, “ועכשיו אנחנו מחכים לתשובה דחופה מעמותה שאמורה להשיג לנו דירה בחינם. הם אמרו שהמקרה שלנו חריג ויוצא דופן. אם הם יצליחו, אולי גם הילדים יוכלו לחזור, בעזרת השם”.
היא משתתקת, וגם אני. מה כבר אפשר לומר? המחשבות רצות לי. במוח, מעורבבות במאות שאלות שאני יודעת שלא אשאל. ובכל זאת, התחושה שלה חשובה לי.
ואיך את בתוך הסיפור הזה?
“אני? מי חושב עלי? אני לא רוצה לחשוב על מה שעובר עלי. אם הייתי חושבת, כבר מזמן לא הייתי אני. הדרך היחידה לשרוד את צורת החיים הזו היא לא לחשוב. לא לשקוע ברחמים עצמיים, לא להצטער כל רגע על האופן שבו שאני חיה ועל התגלגלות החיים שלי. אם אני אחשוב על זה – אני אטבע. חייבת להישאר מעל המים”.
ואיך שורדים, באמת?
“בהרבה אמונה. לפעמים בקושי מצליחים להרגיש אותה, אבל תמיד מפעמת תקווה. הקדוש ברוך לא עזב אותנו, הוא רק מסתתר, ואנחנו מחפשים אותו בכוח. לא מוותרים. עכשיו, בחג, כל עם ישראל מרגיש כמונו, אז יש בכך מעט נחמה”.
בחג הקרוב הם מתכננים לישון בסוכות חינם שממוקמות על אם הדרך. סוכות שמוקמות על ידי עמותות חסד בעבור מי שאין לו סוכה. הם מחלקים את החג למספר חלקים ונודדים בין הסוכות השונות.
ואחרי החג? אחרי החג הם ימשיכו לנדוד, עד שימצאו מנוח.
רחל אביטן, פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית:
“לעתים המציאות עולה על כל דמיון, ומציאות החיים של אנשים רבים נראית בלתי הגיונית ובלתי אפשרית. יכולתו של האדם לשרוד במצבי מצוקה וקושי ולהצליח להגן ברמה מסוימת עליו ועל בני משפחתו, קשורה לאינסטינקט ההישרדות הראשוני הקיים בכל אחד מאתנו. החיים מאלצים אותנו לגלות רמות הישרדות שאין דומות להן. במצבי קושי מעין אלו חשוב לנסות להיעזר כל הזמן בגורמים מבחוץ. כשאין רשתות תמיכה משפחתיות ו/או חברתיות, יש לנסות לקבל סיוע מגורמים תומכים ומתווכים. ההישרדות קשה בעיקר כשאין תמיכה. כדאי להסתייע גם בתמיכה רגשית, כי ההתמודדות במישור הרגשי קשה לא פחות, ולפעמים אפילו יותר.
בנוסף, מצבים מעין אלו משפיעים על המערך המשפחתי כולו. גם כשמסתירים מהילדים את המצב האמתי – יש להם חיישנים חזקים מאוד להבין מה קורה. כשלא מדברים אתם גלויות על המצב ולא מסבירים להם ברמה התואמת את גילם, הם עלולים לפתח חרדות בסגנון “יקחו אותי מהבית”, “לא יהיה לנו מה לאכול”, “נמות ברעב”. יש להסביר את הקושי לילד בצורה מותאמת לגילו, ויחד עם זאת לא להפחיד אותו ולתת לו את ההרגשה שאבא ואמא יעשו הכול כדי שלא יאונה לו כל רע.
גם במצבים שבהם המשפחה מתפרקת וכל אחד הולך למקום אחר, עדיין צריך להינתן הסבר, לצד תקווה שיגיע יום שהמצב ישוב לקדמותו. עצם העובדה שההורים מבקרים את הילדים ושומרים על קשר אינטנסיבי אתם, מאפשרת לילדים לא לפתח משבר אישי סביב המשבר המשפחתי.
אפשר להגיד לילד, “חשבנו שהכי טוב בשבילך, נכון להיום, להיות במקום שיוכל לדאוג ולספק את הצרכים שלך. בינתיים אבא ואמא יחפשו לכולנו בית וינסו להסתדר כדי שתוכל לחזור כמה שיותר מהר”. ההרגעה היא עיקרון חשוב ובסיסי במצבי המצוקה הללו, כדי למנוע האשמה עצמית והתפתחות של חרדה שאינה מטופלת”.
גם מלכה רוצה, בדיוק כמוך, לארוז את הסוכה שלה ולחזור הביתה. לבית שלה.
היא עדיין לא יכולה. בטח לא השנה.
אבל אולי בשנה הבאה.
הלוואי.
4 תגובות
2 דברים שהייתי רוצה לציין:
1. גם אם בעל הבית לא צודק ואסור לו לגרש משפחה לרחוב עדיין גם הוא זקוק לכסף של השכירות ולא ניתן לתת דירה להשכרה בחינם, אם כל הכאב, גם הוא זקוק לכסף,
2. הכתבה הזאת לא כ”כ מפורטת ומנסה להבין מה היא באה לאמר, לא ברור למה מלכה לא יוצאת לעבוד מדוע היא לא מנסה להגדיל הכנסה, אם יש נכות מסוימת יש תמיד קצבה של ביטוח לאומי אם לא אז למה לא לנסות לשפר את התנאים, סתם נקודה למחשבה
מצמררר
אפשר פרטי התקשרות שלה שנוכל להזמין אותם ולעזור קצת?
איך זה הגיוני,
ששום עמותה של צדקה לא טיפלה בהם? זה אמיתי?
קורע את הלב. חבל שאין פרטים לתרום או להציע אופציות שיכולות לעזור.