באחד מימי אלול ספוגי טל רחמים, שטפתי כלים כשברקע מתנגנים ניגוני סליחות ופיוטי הימים הקדושים, ואז הגיע הפיוט האהוב עלי “עת שערי רצון להיפתח” – פיוט המגולל ברגישות נוגעת את כאבה של שרה, רחמיו של אברהם, מסירותו של יצחק וצער מלאכי מרום בעת העקידה. בני עדות המזרח שרים אותו לפני תקיעת השופר, וגם אני משתדלת שלא לפספס אותו בר”ה. הפיוט מתנגן לו ואני מתכווצת מול עצמת הרגשות והנעימה הנוגה, השיר מתקרב לסיומו ומנגינת התחנות מתגברת:  “יום זה זכות לבני ירושלים – בו שערי רחמים אני פותח“. וואו. פתאום בתוך הלב הפתוח האירה הבנה עמוקה ומפייסת…

תמיד למדנו כי אנו תוקעים בשופר ואוכלים ראש של כבש ועוד ועוד כדי להזכיר זכות העקידה, בכל יום מימות השנה אנו מזכירים בתפילה את העקידה ובכלל ‘משתמשים בקלף’ הזה הרבה, בפרט ברגעי דין קשים. תמיד הבנתי כי היות והיתה העקידה נסיון כה קשה, זכותו יכולה לעמוד לנו עד היום, אבל באותו רגע חסד הבנתי שבדיוק בדיוק להיפך – ה’ יתברך יודע יצרנו, וידע כי עמ”י עתיד לעבור היסטוריה ארוכה ומפותלת, רגעי משבר וכאב, אבדון וריחוק, ה’ יתברך ידע שיגיעו רגעים איומים כאלה בהם בכלל נפנה לו עורף, ונשכח את קיומו, הוא הכיר כל אחת מאיתנו וידע כי אנו עלולות ללכת לאיבוד בתוך העולם החשוך הזה, חיפש הקב”ה זכות אדירה שתוקפה לא יפוג, זכות כזו שלא משנה היכן נהיה ומה נעשה, נוכל להיתלות בה. איזה מעשה יכול להיות כזה עצמתי? מי האיש שיכול לבצע משימה שתהיה כל כך אדירה? בחר ה’ באברהם וביצחק, והעמיד אותם בנסיון הקשה מנשוא – והם עמדו בו כמובן, ומאז אותו יום משמש עבורנו אותו הנסיון כמפתח לפתוח בו את שערי הרחמים בכל עת שנרצה.

כמה נחמה ואהבה שטפו את הלב שלי ברגע שהבנתי את האמת המופלאה הזאת. אני מאחלת לי ולכולנו לחוש תמיד תמיד את אהבת ה’ אותנו ואת רחמיו, וברגעים של נסיון וקושי נזכיר לעצמנו כי הסיבה לנסיון שווה מאד מאד את העמידה בו בגבורה.