פורים. בערך מאז שגמרתי להתחפש, התחלתי לחפש אותו, את הפורים שלי. מאחורי המסכות, בתוך משלוחים מעוצבים, בין שאגות רמקולים של רכבים חולפים ועל רקע התפוצצויות אדירות של נפצים. מתי בעצם הוא קורה, החג הכל-כך יוצא דופן הזה? לאיפה בכל הבלגן הזה אני שייכת? לפעמים אפילו קינאתי בבנים שרק שותים כוס ושתיים, וכבר נעשים מאושרים עד הגג וגם מסודרים מבחינה הלכתית. לנו הבנות, כך חשבתי, זו משימה הרבה יותר מורכבת.
מאז עברו שנים, נולדו הילדים, ואין לי זמן יותר לשאלות ולחיפושים. פורים נעשה מין יום כזה, שכמה שניסיתי לתכנן אותו כל שנה מחדש בצורה המיטבית על רקע הפקת לקחים מהשנה הקודמת, נשאר בלתי אפשרי. אי אפשר ללכת לישון בו מוקדם – כי חייבים להשתתף בסעודה הלילית של צד א’. חייבים לקום בו מוקדם – כדי להתפלל, לחפש את הילדים, למרוח איפורים ולעצב תסרוקות. תוך כדי הבנים חוזרים מהתפילה, ועלי לטוס במיידי כדי לשמוע בעצמי מגילה. מיד כשאני חוזרת מהקריאה הזריזה לנשים – אני פוגשת כבר את ילדיי עולים ויורדים במדרגות ובידיהם מגשים. אין זמן לנשום, אני חייבת להתגייס במהירות למערכה ולהבין מי נתן ומה קיבל, מי שלח ומי ברח, לאלתר משלוחי בזק בלתי מתוכננים ועל הדרך להיפטר במהירות מפרודוקטים בלתי רצויים. תוך שעה אחת בלבד אני מנהלת חפ”ק שלא היה מבייש את מיטב המומחים, מאות מוצרים מחליפים ידיים במהירות האור וכבר אנו למטה, מעמיסים את הרכב בכל הכלות המוכתמות והליצנים הבוכים, כדי להגיע למרות הפקקים בשעה סבירה לסעודת הפורים של צד ב’…
לפעמים, בסעודה אני מנסה להיזכר שפורים זה עכשיו, הרגע, ממש קורה כאן ועכשיו. כל העניינים הנשגבים, כל השיעורים שקראתי והאזנתי להם, כל הסגולות והניסים. כל כך רוצה להרגיש, להתחבר, להתעמק, אבל דווקא עכשיו אני לא “על המקום” והדעת כל כך מוסחת. החגיגה הצבעונית התוססת מסביב שואבת אותי לגמרי. צחוק הילדים נמהל בדמעות השיכורים, הרצפה מתכסה בנייר גרוס ובעטיפות ממתקים, ומחרוזת שירי הפורים האינסופית מתחלפת איכשהו בניגוני הימים הנוראים…
פורים זה ממש יום שלא היינו מתכננות, פורים הוא הכי אנטיתזה שקיים עבורנו, עקרות הבית המתוקתקות. גם אם נתחיל להתארגן אליו כבר בחנוכה כמו מבצע צבאי, תמיד בשטח משהו יתבלגן לגמרי וייצא משליטה, ואם לא – נגיד שהיה סתם יבש ובלי שום אווירה. כנראה זה הסוד של פורים, יום שיורד בו אור מלמעלה ושובר את כל המחיצות. יום שלא עומד בסדרים הרגילים, יום בו מתקלפות המסכות. אולי דווקא ברגע הזה בו את כל כך לא יודעת, זה הרגע בו את זוכה לפורים באמת, מעבר לכל טעם ודעת. אולי הרגע הזה בו את מניחה את המושכות ומוותרת על שליטה, בשבילך הוא כמו השכרות של הגברים, סוף סוף הגעת ל”עד דלא ידע”.
דווקא ברגע סואן שכזה, בו לא תזכרי איך קוראים לך, ויתחלף לך ארור המן בברוך מרדכי. אל תשכחי להרים אז עיניים, ולבקש ישועה כזאת, שלא על פי הטבע כלל. גאולה כזאת שתפגוש אותנו גם במקומות החשוכים והחסרים, אור כזה של הצלה ורחמים שישטוף אותנו גם אם אנחנו ממש לא ראויים.
הילדים מושכים לך בחצאית, שניים צורחים מפחד ממסכה, אחד מקיא על הספה, בקבוק היין נשפך וצריך כבר להגיש את המנה הבאה. אל תנסי להשליט סדר על פי טעמך ולארגן את המציאות. היום את זזה הצידה, היום רק תרגישי איך ה’ מנהל את הזירה. ואיזו שמחה.
