ברקע מתנגנים שירים שמחים, משלוחי מנות מקשטים את השולחן בערימות, התחפושות כבר מגוהצות ומונחות הכן ליום הגדול. פורים בפתח.
יום אחד של נהפוך-הוא, של הזדמנות למלא את הבית בהווי יהודי שמשתף את כלל המשפחה מגדול ועד קטן. מגילה, מתנות לאביונים, מקרא מגילה, סעודה ומשלוחי מנות. היש שמחה גדולה מזו?
והנה, עוד רגע קט ישקוט שאון החג, ובמעבר חד ממנו – נחל בהכנות לחג הבא, חג גאולתנו, חג הפסח וחג החירות, וזריזין, כידוע, מקדימין.
ניקיון הפסח, דליי מים וגלונים של אקונומיקה, סמרטוטים וכפפות חד פעמיות, סבון וסקוצ’ ומטאטא ומגב וקרצופים… כי אם כבר לנקות חמץ ואם כבר בא אביב – אז שיהיה.
“ומה עם החמץ שבלב?”, ישאלו כולם מסביב.
“ומה עם החמוץ שבלב?”, אשאל אני.
“שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום”. דהיינו, החל ממוצאי פורים. בהמשך מלמדת אותנו המשנה במסכת פסחים: “אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר”. ידוע כי נר זה נשמת האדם, כמו שמובא בפסוק “נר ה’ נשמת אדם” (משלי כ, כז), ומכך אנו למדים שכל שלושים היום האלו הם זמן לתקן ולהכין את הנפש שלנו להיות כלי קיבול שראוי לקבל את ההשפעה המיוחדת של חג החירות.
פעם חשבתי שאני צריכה לעטוף את ליבי בתחבושות של פלדה.
שאסור לי לבכות, כי בכי מעיד על חולשה ואני צריכה להיות חזקה בשביל כולם. לא רציתי להיות בכיינית.
לא רציתי לקבל עזרה או מבטי רחמים, או להודות בכך שגם אני לפעמים מתפרקת.
נכון, החיים שלי טובים ומאושרים, ב”ה, ועדיין עברתי דבר או שניים או יותר…
כשגדלתי קצת – לא ביולוגית, נפשית – למדתי את ההבדל העצום בין לבכות לבין להתבכיין. נכון, זה נשמע כמעט אותו הדבר, אך המרחק גדול והמשמעות שונה כל כך!
במסגרת עבודתי וקשרי חברות, שכנות וידידות עם נשים רבות, שוחחתי בהזדמנויות רבות עם נשים. כאלה שתוך כדי שהן מספרות לי על הכאב הכי גדול שלהן – הן מיד משתיקות את עצמן, פוחדות להרגיש, פוחדות להיות בסיטואציה ולהוציא את מה שיושב להן שם. הן בוכות, אבל מיד אומרות, “אבל אסור לבכות”, “אני מודה לה'”,
“אני אופטימית”, “יהיה טוב” ועוד שלל אמירות שמנסות לטשטש את השברים. זה אולי צורך שלהן וזה בסדר, אבל לפעמים מותר פשוט אחרת.
לפעמים מותר לבכות, גם זה בסדר!
לפעמים כשכואב כל כך, כשקשה, כשעצוב, כשגדוש ומרגישים שאי אפשר יותר, זה בסדר לנקז את זה החוצה. לא להתבכיין על שטויות. לדעת להודות לה’ על כל דבר טוב בחיים שלנו מחד, אבל כן, מאידך – לבכות כשקשה.
כי הלב שלנו לא מחסן ואין צורך לצבור ולצרור בו כאב בלתי הגיוני. וכל כך למה? כי בסוף נגמר המקום והפיצוץ גדול שבעתיים.
מותר לי להגיד “רע לי כרגע ואני מרגישה שאני מתפרקת. בא לי להיעלם ולהיכנס למיטה ולא לצאת שבוע” (רק בתחושה, כן? הרי אף אחת מאיתנו לא באמת רוצה לשכב במיטה זמן רב כל כך).
מותר לי להרגיש נורא ולהיות חלשה.
מותר לי לרצות חיבוק כמו ילד קטן שצריך שיכילו אותו.
לבכות לה’, להגיד לו, “אבא שבשמים, קשה לי, תעזור לי!”.
הנטייה הטבעית שלנו היא להכיל תמיד את כולם אבל הכי פחות את עצמנו. דווקא שם אנחנו פתאום הרבה פחות רכות והרבה פחות מתפשרות.
ערב פסח הוא הזמן שבו כולנו מנקים. אף אחד לא משאיר את הבית מלוכלך רק כי לא נעים לו שהשכנים יראו איזה אשפתון ענק יוצא החוצה…
זה הזמן שלנו לנקות גם את הלב מכל החמוץ שיושב שם ומכבה את בערת החיים השמחה והטבעית.
להביע רגשות ולנקז אותם החוצה זו לא חולשה. זה חוזק.
זו אינטליגנציה רגשית.
זו דרך חיים.
החוכמה היא לדעת לבכות ומתוך כך לצמוח, לנשום לרווחה, להרגיש קלה כמי שהורידה אבנים מתוך ליבה ועל ידי שחרור מבוקר של הקושי והכאב לבוא לידי שמחה פנימית ואמיתית.
ועכשיו – קדימה, לעבודה.
לכי לנקות!
