רווקות. איך מתמודדים עם התקופה הזאת? איך חיים עם הציפייה היומיומית לקראת בניית זוגיות ומשפחה, כאשר בינתיים הציפייה לא מתממשת? מאז גיל הילדות כיוונו אותנו לשם, אל הזוגיות, אל הקמת מקדש מעט משלנו. דומה כאילו כל התורה כולה, זו שבכתב וזו שבעל פה, פונה אל הזוג הנשוי. השבתות והחגים מעמידים את שולחן המשפחה במרכז. איך אפשר לדמיין בכלל ליל סדר בלי איש ואישה, בלי “והגדת לבנך”? איך אפשר לחיות בשמחה כשהתורה מעידה “לא טוב היות האדם לבדו”? אפילו דברי חז”ל על הרווקות עלולים להכאיב: “אי אפשר לאיש בלא אישה ואי אפשר לאישה בלא איש” (ירושלמי ברכות), “כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה”. איך מצליחים לחיות נכון את ההווה כשמצפים לעתיד אחר?
אולי הסוד נעוץ במושג ‘ציפייה’. “ציפית לישועה?” עתיד כל אחד מאתנו להישאל בבית דין של מעלה, וזו לכאורה השאלה הכי קלה. הרי מי לא מצפה לישועה? כל החולים מצפים, כל העניים, כל הסובלים, ולמען האמת לא רק הם. כל מי שחסר לו דבר מה בחומר וברוח, ולמי בעצם לא חסר?
ובכל זאת בשמים שואלים. כנראה שציפייה היא עניין הרבה יותר עמוק מאשר לשבת במקום ולקוות שיום אחד יהיה אחרת. כנראה שמדובר בציפייה מעשית, בשותפות בהבאת הישועה, ואולי יותר מזה. אולי מי שמצפה לישועה כבר עכשיו, חי לאורה של אותה ישועה ולא מנותק ממנה. אולי ציפייה לישועה מקרינה על כוחות החיים בזמן שהישועה עדיין לא הגיעה במלואה. כך בישועה הכללית וכך גם בפרטית, מדובר בציפייה אקטיבית, שמצד אחד מבינה ש”מה’ אישה לאיש”, ומצד שני מבינה שגם לאיש ולאישה תפקיד לאתר את בת הקול שמכרזת.
מעניין שבחמשת חומשי התורה כמעט לא מוזכרת הישועה, גם לא המשיח, שהוא לנו אחד מעיקרי האמונה. הכול מרומז: “רצה יעקב לגלות את הקץ לבניו, אבל…”, “עד כי יבוא שילה – זה משיח בן דוד”. התורה ידעה שאור גדול של גאולה, דיבור מפורש על העתיד לבוא עלול להכהות את ערך החיים שלפני הגאולה השלמה. זו תהיה שמש שמסנוורת ומבטלת את כל האורות הקלושים, ורבש”ע רצה שלא נזלזל בחיים שלפני הישועה, על כן עמעם את האור העתידי. כך גם בענייני הרווקות. הסכנה הכי גדולה טמונה באור הנישואין שיסנוור את אור חיי הרווקות. הרווקות היא לא עצירת החיים ולא המתנה פאסיבית לחיים מאושרים שבוא יבואו. תקופת הרווקות גם היא חיים, וכל יום שבה הוא בעל משמעות עצומה.
כשיעקב אבינו עובד שבע שנים בשביל רחל הוא אמור לסבול בכל יום מחמת הציפייה הארוכה, ובכל זאת היו בעיניו “כימים אחדים באהבתו אותה”. המלבי”ם מסביר שהוא ידע שבכל יום של עבודה הוא בונה נדבך רוחני בבית העתידי שהוא עתיד להקים עם רחל. לכן, במקום להתייסר בידיעה שעדיין לא התחתן, הוא רואה בכל יום של רווקות – לבנה בבניין המשפחתי. הרב חרל”פ מסביר ש”באהבתו אותה” הכוונה לאהבת העבודה. נכון, הוא מצפה לרחל, אבל כרגע הוא עובד וחי במלוא כוחותיו את מה שהוא עושה עכשיו, כי העתיד לא מוחק את ההווה.
רבי יוסי, כשנשאל על ידי גבירה גויה אחת מהם נישואין, הגדיר: הפיכת כסף לזהב. זו הגדרה יסודית. הנישואין מחוללים שינוי מהותי ואינם רק תוספת. הכסף הופך לזהב, משתנה, אבל הרווקות עצמה גם היא בעלת ערך. היא ‘כסף’, וכנראה אי אפשר להפוך לזהב אם לא מטפחים את הכסף.
ובשולי הדברים ואולי לא רק בשוליים, על מנת להקל על ציפיית הרווקים, על כולנו לשנס מותניים, לעזור למצוא, ולא פחות מכך להרגיש מה עובר עליהם. לא להטריח בכל שמחה ב”בקרוב אצלך”. לא להאיץ, לא לבקר, לא להאשים. רק לאהוב, לבטוח ולהאמין.
