לכתוב על פרשת דברים? על שבת חזון? אולי בכלל על תשעה באב?
האמת היא שאין מקום לשאלה הזו, שהרי פרשת דברים מקפלת בתוכה בצורה מבהילה ומדויקת את סיפורו של תשעה באב ותהליך החורבן – את חטא המרגלים המלווה בייאוש ותחושת חגבות מקטינה, בשכחת הבורא ששלחנו. והוא, כפי שמסיימת פרשתנו, הנלחם לנו מול אויבינו. פרשת דברים קוראת לנו להיות אלו שמתקנים, שמחברים מחדש.
"דור שלא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו" – את הציטוט הזה אנחנו מכירות עוד מאז היותנו ילדות,
ובעל ה'שפת אמת' אומר: קשה להבין! האמנם לא נמצאו במהלך הדורות צדיקים גדולים שעבודתם הרוחנית הייתה מונעת חורבן?
וממשיך ומקשה – והאם ייתכן שיבוא דור כזה שכולו זך ונקי וראוי? דור שיעשה את כל מה שלא עשו לפניו ויהיה שלם בתמימות כזו שתועיל לבניין מחודש שאף אחד קודם לא זכה לבנות?
האמנם אנחנו, הקטנים, נצליח לעשות את מה שלא זכו הם? אין לנו סיכוי, נכון? אז אולי נוותר ודי?
בוודאי שלא. עבודת הצדיקים והישרים והתמימים, המעשים הטובים של סבתות-סבותינו שלא הכרנו, התפילות שלהן, התורה שלמדו יהודים במשך הדורות, האמונה וצידוק הדין, קיום המצוות והזהירות בכבוד שמים – מצטרפים אחד לאחד, נר לנר, אבן לאבן. כך נבנה הבניין במשך זמן הגלות כולה, בניין איטי וממושך, אך הווה וקיים, כפי שכתוב בתהילים: "בונה ירושלים" – בהווה. כרגע ה' בונה את ירושלים ממעשינו הקטנים. רגע לרגע מצטרף. אנחנו הדור שזוכה להיות המכה בפטיש, המביא אלי גמר את עבודתם של דורות-דורות לפנינו.
נכון, זה לא קל. בתוכנו אנו נושאים כאבים של אלפי שנה, ציפייה כה מרובת שנים שטרם מומשה העלולה להביא לייאוש. אך בשבת זו תנסי רגע לחשוב על כל אותם דורות העומדים מאחורייך, דוחפים אותך בכל כוחם ומתחננים: עשי זאת, עבורנו! כמה עוד נחכה? כמה עוד נתייסר? כמה עוד נבוסס בגלות הקשה והמרה הזו? אנא! תעשי את שלך, אנחנו מאחורייך, נותנים לך דחיפה וכוח, מזכירים לך שהנה הנה זה קורה. רק אל תזלזלי בקטנות מעשייך, שבכוחותייך הדלים הלא הם מה שאנו כה זקוקים לו כעת.
