פעם אחת בלבד בכל שנה – ביום הגדול והמקודש ביותר לעם ישראל – יום הכיפורים, אל המקום המקודש ביותר – קודש הקודשים – נכנס הכהן הגדול ונשא עבור כל עם ישראל תפילה ממצה וקצרה שמילותיה מדודות וספורות – ועדיין נמצא בה מקום לייחל “שלא תפיל אישה פרי בטנה”.
אל הטור הבא אני ניגשת בענווה ובחרדת קודש של מי שהיתה שם, ראתה את המראות, שמעה את הצלילים (או יותר נכון את היעדרם) וחוותה את הקושי.
לב של אמא יהודיה שאיבדה את היקר מכל – הוא קודש הקודשים, ובטרם אכנס לקודש קודשים זה, נושאת אני תפילה כתפילתו של כהן גדול, שתהא שנה זו וכל שנה אחרת “שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה…”.
אובדן
בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם אני רוצה לכתוב דווקא על ההתמודדות שלנו, אנחנו שבדידנו הווה עובדה.
הטור הזה הוא מסוג הדברים שאני מייחלת שלא תצטרכו להשתמש בתובנותיו לעולם, ועדיין, אני מוצאת שיש לתת לו “במה” מהסיבה הפשוטה שכל אחד חווה או יחווה בחייו אובדן.
פטירתו של אדם קרוב, הפלה, לידה שקטה ומקרים נוספים – מהווים כולם סוגי אובדן שונים – בגוף, בנפש, ברכוש וברוח.
הקושי העיקרי והגדול ביותר באובדן הוא חוסר היכולת להשלים עם הסופיות המוחלטת ועם מה שנראה בעצם כאיבוד שליטה, וזאת למרות שאובדן איננו נתון בדרך כלל לשליטתנו. החלל העמוק שהוא פוער בנו קשה מנשוא ופעמים רבות הוא מוליד בנו פחדים, דיכאון ואיבוד טעם בדברים שאהבנו.
על פי מודל קובלר רוס, לאובדן מיוחסים שלבים שונים הכוללים הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון, השלמה והתארגנות מחדש.
מנגנון ההכחשה מסייע לנו ולו לרגע קט להתנתק מהמציאות ולתת לה לחלחל לתודעתינו טיפין טיפין, שכן סביר להניח שבשורה או חוויה קשה בעוצמות שכאלו – יכלו למוטט אותנו לחלוטין אילו פרצו לתודעתנו בבת אחת. זו הסיבה לכך שכמעט תמיד אפשר לשמוע אנשים שאומרים משפטים כמו: “לא יכול להיות, רק אתמול ראיתי אותה/ דיברתי איתה והכל היה בסדר” וכד’. זו גם הסיבה שכשיושבים שבעה אפשר לשמוע את האבלים כשהם מספרים שוב ושוב ושוב על רגעיו האחרונים של הנפטר כמו מנסים לעכל את הבשורה בעצמם.
השלב השני הוא שלב הכעס. כעס הוא משהו שרובינו מצליחים להוציא החוצה בקלות רבה יותר מאשר כאב. קל לנו ונוח לזרוק את האשמה על מישהו. כאישה חרדית ומאמינה באמונה שלמה בבורא יתברך – קשה לי לקבל את קיומו של שלב ה”כעס” ואני בוחרת לקרוא לשלב הזה שלב האמונה. אמונה היא הדרך “לזרוק” על מישהו אחר את האחריות, במקרה הזה על בורא העולם בכבודו ובעצמו, אולי עם הרבה פחות כעס והרבה יותר השלמה והבנה עמוקה על כך שיש לעולם הזה סיבה ומסובב ועל כך שחיינו בעולם הזה הם רק ברי חלוף והבורא יתברך הוא שמנהיג את ברואיו בחסד ורחמים והוא הוא שקוצב את ימינו ושנינו.
השלב הבא הוא שלב ההתמקחות.
השלב הזה מקנה לנו בעצם אשליה של החזרת השליטה לידינו. בשלב ההתמקחות אנחנו משחקים עם עצמינו ב”אם” ו”אז” – אם היינו שמים לב לתסמינים היא/הוא לא היה מת/ אם הייתי מתפללת יותר זה לא היה קורה/ אם היינו מנסים את התרופה החדשה היא/הוא היו מבריאים ועוד אינספור קונספירציות כאלו ואחרות. גם כאן, אשרי מי שאמונתו היא לחם חוקו ואשר בכל הליכותיו משווה ה’ לנגדו, לדעת כי על פיו יישק דבר.
כעת משהבנו והפנמנו את סופיות האובדן, מגיע השלב הקשה מכולם, שלב הדיכאון.
העצב העמוק מציף בנו תחושות של געגוע, של צער על עצמינו ועל מי או מה שאיבדנו. מותר לנו לשקוע מעט ברחמים עצמיים ומן הסתם עולה בנו צורך עז לבכות ולהתאבל. שלב הדיכאון ארוך יותר משלבי האובדן הקודמים. הוא גורם לנו לאבד חשק ועניין וכל מה שבא לנו זה להתחפר בפוך, לישון בשקט או בכלל להיעלם כדי להפסיק להרגיש את הכאב העצום הזה ואת החוסר.
הזמן איננו מרפא כפי שנוהג העולם לומר, הוא רק מביא הקלה. ככל שיחלוף הזמן יקהו הרגשות ותשקוט הנפש הסוערת וכמו שנאמר כבר “מצווה על המת שישתכח מן הלב”.
השקט הפנימי הזה מביא אותנו אל שלב ההשלמה וההתארגנות מחדש.
ההשלמה מגיעה בדרך כלל כחלוף שנה מעת האובדן. מדהים לגלות שזה גם בדיוק הזמן הקצוב ביהדות להלכות אבלות. בשלב זה הדיכאון מרפה ועוזב בהדרגה והחיים נכנסים למסלול של שגרה שבה האדם או הדבר שאיבדנו איננו. הכאב מתעמעם ואיננו לופת את הלב בחוזקה כה רבה. אנחנו מצליחים לחייך ואפילו לשמוח ללא רגשי אשמה וזה בסדר גמור.
בתוך כל תהליכי האבל ועיבוד האובדן, אני רוצה לדבר על דרכי התמודדות נכונות.
החשובה ביותר בעיני היא הקשבה והכלה עצמית.
לכל אחת דרך שונה להתמודד. האחת מעדיפה לבכות ולנקז החוצה דרך הדמעות את הכאב שנצרר בליבה, השניה תעדיף להתבודד בשקט של עצמה, השלישית תרצה להתכנס עם בני משפחה ולהיות עטופה בקרוביה והאחרת תתייחד עם סידור התפילה וספר התהילים ותשפוך דמעותיה כמים.
ישנן כאלה שתרצנה לשתף ולחלוק את תחושותיהן וישנן כאלה שמעדיפות להסגר ולשמור לעצמן את זיכרונותיהן ואת כאבן.
בדרך הזו יש גוונים רבים ואף אחד מהם לא חייב להיות שחור או לבן.
תעסוקה והסחת דעת הן דרכים נהדרות כדי לא לשקוע אך לצידן חשוב מאד לתת מקום גם לעיבוד תחושת האבל, כאב הלב לא נעלם לשום מקום – אם נדחק אותו מידי הוא יתפרץ משם יום אחד גדול בהרבה ובלתי מבוקר.
נסי לשתף את מי שאת מעוניינת בקרבתה.
לסביבה בדרך כלל קשה מאד לדעת כיצד לגשת למי שחווה אובדן. אל תצפי מאף אדם לדעת מעצמו למה בדיוק את זקוקה.
אל תחמירי עם עצמך ! נכון, חווית אובדן אבל אין זה אומר שאת חייבת להסתובב בפנים מכורכמות וטעם חמצמץ. זה בסדר אם מתחשק לך ואת יכולה לחייך, להיפגש עם חברות או להתאפר ולצאת לטייל. שום דבר מאלו לא מעיד על רמת הכאב שלך ולאף אדם אין זכות לשפוט אותך על שבחרת להמשיך ולחיות.
ובנימה אישית, אני זוכרת את עצמי לאחר הלידה השקטה, נאחזת בהבנה שנבחרתי באופן אישי ע”י הקב”ה בכבודו ובעצמו – כדי לשמש ארון קודש לאותו תינוק אשר נר מונח על ראשו ומלאך מלמדו תורה, בית ארעי לנשמת צדיק שאיננו נצרך לעבור שוב מסלול בעולם הזה אלא להשלים תיקונו רק ע”י הריון. והדברים התיישבו על ליבי והיו כמים קרים לנפש עייפה.
נשמי עמוק.
לעולם הזה יש מנהיג, יש סיבה ויש מסובב – הרשי לעצמך להתרפק על בורא העולם כמו על אבא גדול ונסי לנשום בכל הקושי הזה גם אמונה מזוככת.
הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם – הוא ירפא לכאבנו ולא נדע עוד שוד ושבר בגבולנו.
