האם לשתף את הילדים? או שאולי כדאי להסתיר? מה לספר ומה לא?

אז האמת היא שאני לא בעד להסתיר.

מהסיבה הפשוטה שזה פשוט בלתי אפשרי… אנחנו לא חיים בבועה.

הרבה מכן כתבו לי :

”אנחנו לא נפגשים עם אנשים והילדים לא עם חברים כרגע. אז אין דרך שידעו”

אז תנו לי לחדש לכן:

הם כבר יודעים!

משהו קורה. והם חווים אותו. הילדים שלנו לא טיפשים.

וכן, גם בגיל קטן שנראה לנו שהם לא שמים לב לכלום, הם שמים לב להכל.

אנחנו הרי צורכות חדשות ועדכונים במהלך היום. חלקנו דרך מסך, חלקנו ברדיו.

הם שומעים!

יש אזעקות וצריך ללכת למרחב המוגן.

אנחנו מדברים בטלפון עם משפחה או חברים או עם שכנים שפוגשים במדרגות או במכולת.

המידע לא מגיע מבחוץ. הוא כבר בתוך הבית.

וגם מבחינת ההרגשה שלנו, ההורים – רע לנו, קשה לנו, מפחיד מאוד, קורה שמתפרקים ובוכים.

הילדים יחשפו למידע הזה באיזשהי דרך.

אנחנו במלחמה. זו המציאות כרגע. כך שלהסתיר בכלל לא שייך. ספרו לילדים מה קורה. כל אחד בהתאם לגיל ולהבנה שלו.

אין צורך לפרט להם את אמנת החמאס של אחמד יאסין מ 1988… כן לספר להם שיש מלחמה. שיש אזעקה – מה המטרה שלה ומה עושים וכו’

אל תפחדו שיתפרקו או ישברו, הם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו, ואני אתן טיפים בתשובות הבאות מה לעשות אחרי שכבר יודעים.

אבל השלב הראשון – שימו את הדברים על השולחן.

איך לשדר לילדים רוגע?

אז הנה לנו טיפ מאוד “קל” שרץ ברשת: “לשדר לילד רוגע”

והשאלה שנשלחה אלי מאוד הגיונית – איך אפשר לשדר לילד משהו שאנחנו לא?

הדבר הכי בסיסי בהורות זה להבין שיש שדר מתחת לפני השטח בינינו לבין הילדים.

הם קולטים שאנחנו לחוצים גם אם נצחק ונשחק אותה שהכל בסדר.

הם מבינים שמשהו מטריד אותנו גם אם נדבר בפרסית שוטפת עם הבעל.

הם מכירים אותנו! הגיע הזמן שנבין את זה.

וחלק מההסתרה הזאת והרצון “לשדר רוגע” הוא ממקום מבולבל בתפקיד ההורי שלנו.

התפקיד שלנו כהורים זה ללמד את הילד איך חיים פה בעולם.

וחלק מהמציאות פה בעולם היא שיש מלחמות לצערנו, יש צער, יש כאב, יש מחלות.

אנחנו לא מגדלים את הילד בעולם אוטופי. הלוואי שיכולנו, אבל אין כזאת אפשרות.

ובעולם המציאותי הזה שלנו, צריך לדעת וללמוד איך להתמודד עם דברים עצובים, עם פחד, איך להתמודד עם כאב.

ללמוד מה יכול להרגיע אותנו עכשיו. מה עושה לנו טוב לראות? מה לא?

פה התפקיד שלנו כהורים! ללמד את הילד שנכון שמפחיד ומלחיץ, גם אנחנו מפחדים ולחוצים ולא רגועים. בוא נראה ביחד מה יכול לעזור לך עכשיו.

אז לא להתאמץ כל כך להסתיר ולשדר עסקים כרגיל. אתם שקופים בכל מקרה.

המצב לא רגיל. הילדים פה איתנו, חווים ומרגישים הכל.

כמובן שאין צורך לשבת ולמרר בבכי כל היום או לרוץ בבית בפאניקה.

קודם כל בשביל עצמינו, בלי קשר לילדים.

אבל גם אם קרה והילד ראה את אמא בוכה, מה כבר קרה? הוא רק לומד שאנחנו בני אדם וגם זו דרך להתמודד. גם לבכות זה בסדר.

חלק מחוסן נפשי זה לדעת שאפשר להתפרק לפעמים..

איך להגיב לילדה בת 8 שרוצה לשמוע חדשות ולדעת פרטים?

האמת?

שההחלטה בידיים שלך ומה שתחליטי הוא שקובע. אין פה נכון או לא נכון.

יכול להיות שאין לך שום בעיה עם זה.

שלדעתך היא ילדה גדולה ומבינה וההתעניינות שלה בריאה ונורמלית.

ואז תשובתי תהיה:

לכי על זה.

אל תחפשי לגיטמציה מהסביבה או אישור מאיזה גורם מקצועי.

את אמא שלה ואת מכירה אותה הכי טוב, מה שמרגיש לך לגביה הוא נכון והכי מדוייק לה ולבית שלכם.

עוד אפשרות היא – שלא כל כך ברור לך מה דעתך בעניין, ואז בשלב הראשון הכי נכון ונדרש שתגיעי להחלטה עם עצמך

מה את מרשה לשמוע?

כל כמה זמן הגיוני מבחינתך להתעדכן?

דרך איזה פלטפורמה?

עם תמונות / בלי?

אולי מתאים לך שפעם בשעה את תעדכני אותה. אולי תחליטי שמתאים לך לעדכן רק בדברים מסויימים.

ההחלטה לגמרי בידיים שלך, קבלי החלטה ותהיי בטוחה בעצמך.

הילד שלי מפחד מהאזעקות. איך אני יכולה לעזור לו להתמודד?

הכי פשוט?

תשאלי אותו.

מה מפחיד אותך באזעקה?

מה יכול לעזור לך עכשיו?

התשובות נמצאות אצלו. כמו שאנחנו מתמודדות, לחלקנו יעזור להתפלל, חלקנו נרצה להתעדכן כל הזמן בחדשות, חלק יאכלו מלא שוקולד, לחלק יעזור דווקא אימון או הליכה…

וגם אם הוא ירצה לא לדבר על זה או לא לשמוע, או סתם לראות משהו מצחיק כדי להשתחרר קצת.

שלא תחשבי שזו בריחה והוא לא מתמודד! תכבדי את זה.

אם זה מה שיעזור לו אז מעולה, הוא למד דרך להתמודד עם הסיטואציה וזה מקסים!

תזכרי שכל אחד מתמודד שונה עם פחד או כאב או כל קושי אחר ואנחנו כאן כדי לעזור לילד להתמודד עם מה שקשה לו.

הקושי הוא שלו וגם הפתרון.

אם הוא לא יודע מה יכול לעזור לו, את יכולה להציע לו דברים שעוזרים לך ולתת לו לבחור.

ועוד משהו,

יכול להיות שהוא יבחר לא להירגע עכשיו. וכרגע נוח לו לפחד או לבכות. אם זה מה שהוא רוצה – גם זה בסדר.

הכי חשוב שאנחנו כהורים לא ניבהל מזה. יש בו המון כוחות והוא ימצא בע”ה את הדרך שהכי נכונה לו להתמודד.

הילד שלי כבר כמה ימים חזר להרטיב / מקיא / מעלה חום. מה אפשר לעשות?

שלחתן לי כמה שאלות על תופעות גופניות כאלה, אז ריכזתי הכל לתשובה אחת זהה.

פשוט לטפל בזה בצורה מאוד עניינית ופשוטה!

הילד רטוב? תנקי, תחליפי לו בגדים.

עולה לילדה החום? תני לה תרופת להורדת חום.

בעצם, מה שקשה לנו ההורים וגורם לכל הסיטואציה הזאת להיות מפחידה ומלחיצה זה הפרשנות שלנו למה שקורה. אנחנו רצות במחשבות שלנו וחושבות שהילד מרוסק. שהוא בטראומה. זה גדול עליו, הוא לא מתמודד ומה יהיה איתו וכו’

שימו בצד את הפרשנויות המוטעות האלה!

כשהגוף שלנו מותקף על ידי חיידק הוא הרבה פעמים מגיב בצורות מסויימות של חום או הקאות כי הוא נלחם בחיידק, בדיוק ככה גם במקרה הזה. הגוף מגיב, זה בסדר, וזה יעבור!

בסוגריים אגיד, שזה נורמלי שהגוף שלנו מגיב בצורה כזאת במציאות לא נורמלית כמו שאנחנו חווים. גם אנחנו כמבוגרות יכולות לשים לב שאנחנו מתוחות יותר, חלקנו עם בחילה, אוכלות יותר או לא אוכלות בכלל. הגוף מגיב לנפש.

לא צריך להיבהל מזה, זה לא אומר שום דבר על העתיד של הילד או על איך יחווה את זה בעתיד.

והראיה הכי טובה שאני יכולת להביא?

קחו את הקורונה! איך פחדנו על הילדים? שיהיה להם טראומות חברתיות ובריאותיות וכו’

הם עברו את זה כמו גדולים! ילדים מתרגלים למציאות נורא מהר, שוכחים נורא מהר.

הפחדים הם שלנו ההורים. בואו נוותר עליהם.

חן אזולאי

יועצת אישית ומנחת הורים

לתגובות, וקבלת תכנים נוספים 055-6772779