שמחתי מאוד לקבל את התגובות הרבות על הפוסט הקודם.

מכיוון שמדובר בנושא שניתן עוד להרחיב עליו, אכתוב כתבת המשך, אי”ה.

אני מודה מאוד למי שמגיבה וכותבת, ואשמח שכל מי שיש לה שאלה, הערה או תובנה – שתכתוב לי. אני קוראת הכול ומשתדלת גם להגיב בהקדם.

אני רוצה לשתף אתכן בסיפור שסיפרה לי אמא מדהימה במפגש בסדנת הנחיית הורים.

היא סיפרה כך: הבת שלי בת העשרה היא ‘ילדת דרמות’ מצויה. קורה לעיתים רבות שכשמשהו לא מוצא חן בעיניה היא כועסת, צועקת, בוכה ומתעצבנת.

יום אחד הילדה ביקשה ללכת עם חברה טובה לשחות בבריכה של סבתא שלה.

לא הסכמתי, מכיוון שזה היה על חשבון הקמפ שהיא נרשמה אליו. סיכמנו מראש שהיא נרשמת בתנאי שהיא לא מפסידה ימים מהקמפ. “מדובר בקמפ לא זול, ורציתי שהיא תבין את הערך של כסף ואחריות”, הסבירה האמא.

הילדה כעסה מאוד, צעקה “את לא מרשה כלום”, בכתה וטרקה גם דלת או שתיים.

היא גם זרקה לפה ולשם כמה מילים לא מחמיאות…

הרגשתי איך העצבים שלי מבעבעים בתוכי ורציתי לענות לה, להזכיר לה את ההסכם שסיכמנו בנוגע לקמפ, את מה שהיא כן מקבלת. להראות לה כמה היא לא מסכנה. רציתי גם להסביר לה כמה ההתנהגות שלה לא תואמת גיל.

פתאום נזכרתי במה שדיברנו במפגש האחרון בסדנה.

לא הרגשתי צורך לומר את כל מה שרציתי לומר, כי ידעתי שהיא כבר יודעת את כל זה. הבנתי שאני נכנסת שוב למעגל הקסמים שבו אני מנסה להרגיע אותה ולשכנע אותה בכל דרך אפשרית, והיא לא נרגעת, לא משתכנעת ורק מתעצבנת וכועסת או בוכה יותר. ואז אני מתוסכלת מאוד וחסרת אונים.

שמתי לב לאחריות שאני לוקחת כדי להרגיע אותה ולרצות אותה.

נשמתי נשימה עמוקה והחלטתי שאני לא נכנסת לדינמיקה הזאת.

הלכתי לעשות בחדר כמה דברים שהייתי צריכה לעשות, ולא שמעתי אותה עוד בוכה.

אחרי כמה דקות אני שומעת רחש מאחורי הדלת ורואה פתק נכנס מתחת לדלת. הרמתי אותו ובכתב ידה של הילדה היה כתוב: “אמא, סליחה! את הכי טובה בעולם, מצטערת שכעסתי כל כך ואמרתי מילים לא יפות. אוהבת אותך מאוד”.

אנחנו בעיצומו של החופש הגדול. החופש מזמן לנו אתגרים שונים ואחרים מאלו שעולים במשך השנה.

את מוציאה כסף רב על פעילויות, קייטנות, חומרים ליצירות ועוד,

את רוצה שהילדים ידעו להעריך את מה שהם מקבלים, שהם יהיו שמחים ומרוצים ושבשעות הרבות יחד תהיה אווירה טובה בבית.

זה אפשרי בהחלט, אבל כדאי שנשים לב לכמה נקודות:

האם לנסות לגרום למישהו בכל דרך להתנהג אחרת נקרא חינוך?

קורה שאנחנו עושות הכול כדי שהילד יירגע, יתנהג יפה ויעריך, וחושבות שזה חלק מהחינוך  שאנחנו מעניקות לו.

חינוך הוא המסר שאת מעבירה לילד שלך. הוא הרעיון שמועבר גם בלי מילים.

לא משנה אם תסבירי לילד שאת לא מרוצה מההתנהגות שלו, לא משנה אם תעשי משהו בפועל, כן משנה המקום הפנימי שתהיי בו.

אם תצליחי להיות במקום שליו למרות מה שקורה בחוץ – אוטומטית התגובות שלך יהיו אחרות.

אני אסביר ע”י דוגמה שהתרחשה אצלי בבית: בערב שבת האחרון המזגן בסלון הפסיק לפעול. הבאנו איש מקצוע והוא אמר שאין אפשרות לתקן את המזגן ביום שישי ונצטרך לחכות לשבוע הבא.

הצטערתי, כי זאת הייתה שבת חמה במיוחד, ואמרתי בקול שנאכל במטבח, שם יש מזגן. אמנם פחות חגיגי, אבל כשאין ברירה – אין ברירה.

הגדולה שלי שמעה אותי ואמרה, “אוף, זה מעצבן, אני לא אוהבת לאכול במטבח, אני נוסעת לשבת”.

הרגשתי את הצורך להתגונן, להסביר ולהעמיד אותה על מקומה.

ואז חשבתי שבעצם היא לא מתקיפה אותי, היא מגיבה מהמקום שלה. אם בכל אופן זה לא נעים ונשמע כמו תלונה, ואני רוצה ללמד אותה – הכי טוב שאספר לה מה התגובה שלה עושה סביבה.

היא בוגרת דיה כדי להבין את הסיטואציה. שיתפתי אותה, “את יודעת שגם אני מאוכזבת שאין מזגן בסלון, וזה מבאס אותי לא פחות”.

היא חיכתה רגע ואז אמרה, “אמא, זה ממש לא נורא, יש לנו מספיק מקום במטבח. נערוך יפה ותהיה אווירה טובה, אי”ה”.

אם הייתי מגיבה לה באינסטינקטיביות מתוך התגוננות – יש סיכוי גדול שהשיח היה נגמר אחרת.

למעשה:

חשבי על ילד מסוים או על סיטואציה מסוימת שבה את מנסה לרצות את הילד, לגרום לו להתנהג אחרת או להגיב בצורה שונה לסיטואציה.

תזכירי לעצמך שהיכולת להרגיע את עצמו נמצאת אצלו, את יכולה רק לשלוט בבחירות ובמעשים שלך.

בהצלחה!

בשבועות האחרונים אימהות רבות ענו על השאלון לאימהות שרוצות בית רגוע וילדים שמשתפים פעולה,

ונכנסו להגרלה על שלוש פגישות ייעוץ בזום.

מכיוון שרציתי לצ’פר גם את אלו שלא זכו בהגרלה,

כתבתי מדריך מיוחד – ‘מדריך להשראת שלווה בבית עם ילדים’.

המדריך מכיל ידע מועיל ושתי טכניקות שיעזרו לך להתמודד עם המריבות וההצקות ולהביא שלווה הביתה.