אני רוצה לשתף אתכן בשאלות שמגיעות תדיר לבית ההוראה, ומכנה משותף יש לכל השאלות. כדי שנעכל את הדברים כמו שצריך, נתחיל היום ונמשיך בס”ד בשבועות הבאים.

שאלה ראשונה: מה מברכים על מרק ירקות עם שקדי מרק או קרוטונים? האם “שהכול” על המים, “אדמה” על הירקות, ו”מזונות” על הקרוטונים? או שמא לפי הרוב? ואולי רק ברכת “מזונות”, מכיוון שהיא הברכה החשובה?

שאלה שניה: מה נברך על מציה (קרקר) עם שכבה עבה של אבוקדו? רק “מזונות”, או גם “העץ”? ואולי רק “העץ”?

שאלה שלישית ואחרונה: שתי נשים הלכו לאכול גלידה. אחת נבהלה מהקלוריות של הגלידה, והחליטה להזמין רק אייס וניל-עוגיות. השנייה לא ויתרה והזמינה גלידת שמנת עם עוגיות אוראו. האם הברכה תהיה זהה או שונה? ואיזו ברכה?

נתחיל…

הנושא: כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

הגדרה: שני מאכלים או יותר, שאחד מהם הוא העיקרי והמאכל השני נועד בשביל המאכל העיקרי.

דין: כשם שנטפל באכילה, כך גם נטפל בברכה ראשונה ובברכה אחרונה למאכל העיקרי. ובברכה שמברכים על המאכל העיקרי פוטרים גם את המאכל הטפל לו.

שלושה סוגים של עיקר וטפל

נאכל כדי להפיג טעם

כגון מי שאכל מאכל חריף מאוד או מתוק מאוד ולוקח דבר מאכל כדי להפיג את הטעם החזק בפה. מכיוון שכל המטרה שלו באכילת הדבר הנוסף היא רק כדי לשרת את המאכל הראשון שאכל, הוא נטפל אליו ואל ברכתו[1].

נאכל כדי לשרת מאכל אחר

מאכל שבא להוסיף טעם למאכל אחר, כגון רוטב שבא להטעים את המאכל (קטשופ לצ’יפס, חריין לדג) או ממרח שמורחים על משהו כדי להוסיף בו טעם טוב (גבינה, חומוס וכדומה, ע”ג קרקר או פריכייה), או שני מאכלים ממש, כשברור שאחד הוא העיקרי והשני בא להוסיף טעם (כגון שאוכל קוגל עם מלפפון חמוץ, שברור שהמלפפון בא להטעים את הקוגל) – הרעיון השווה בכל אלו, שברור שיש כאן מאכל עיקרי ויש לצידו מאכל שבא להוסיף לו טעם.

אך שני מאכלים עיקריים הנאכלים יחד, ואין האחד בא להטעים את השני[2] – יברך על כל מאכל בפני עצמו.

תערובת של מאכלים הנאכלים יחד

באופן כללי כאשר אוכלים שני מאכלים ‘עיקריים’ – שאינם נטפלים אחד לשני, מברכים על כל מאכל בנפרד.

אבל באופן ששני המאכלים ה’עיקריים’ נמצאים בתערובת, קבעו חכמים שיש כאן עיקר וטפל וצריך לברך על המין העיקרי בלבד כדלהלן:

בפעם הבאה נרחיב ונסביר בעז”ה במושג ‘תערובת’.

[1] אך אם לא היה בדעתו כלל לאכול את המאכל הנוסף, כגון שהמאכל הנוסף לא היה בשעת הברכה על המאכל העיקרי, ולא היה בדעתו כלל שהוא יגיע, הוא טעון ברכה בפנ”ע, סי’ רי”ב וע”ע בס”ק ד במשנ”ב.

[2] ואפילו אם מאכל אחד יותר חשוב או יותר יקר, או יותר טעים מהמאכל השני, כיון שהם לא מעורבים, ואין האחד בא לשרת את חבירו, אין לזה שייכות לעיקר וטפל (ע”פ סי’ ר”ח ס”ז).