בא לי לדבר אתכן על תשובה מאהבה.

נראה לכן שיש דבר כזה?

השנה אסור לי לצום. שבר גדול.

נראה לכן שיבואו איתי חשבון? ברור לכן שלא.

למה זה ברור? כי אנחנו מבינות שהקב”ה רואה את הנסיבות ומתחשב בהן.

אז למה בהקשר אחר אנחנו לא זוכרות את זה? למה אני רוצה להיות אימא טובה כמו החברה שלי ואישה למופת כמו גיסתי ורזה כמו השכנה שלי? למה אנחנו לא זוכרות שיש נסיבות?! הרי באנו לעולם עם נטיות, עברנו דברים בחיים, לכל אחת היתה ילדות אחרת, נסיון חיים אחר, גנטיקה, אז למה אנחנו חושבות שיש סטנדרט אחיד לכולנו? למה אנחנו חושבות שהקב”ה מצפה מאיתנו אותו דבר?

בעלי קם בבוקר ורץ עם עיניים עצומות לתפילה. בשבילי ברכות השחר זה קריעת ים סוף – אני צריכה לקום בבוקר ולהתחיל את המירוץ של היום. קשה לי עם ההשהיה הזאת על הבוקר. אז נראה לכם שבעלי ואני נקבל את אותו שכר על התפילה?

אם נכה עבר 2 מטר זה וואו אבל אם אצן רץ 2 מטר אין פה שום כבוד.

תשובה פנימית

בהקשר של חזרה בתשובה מקובל לדבר על גזל, שבת, נקיות הלשון, שנאת חינם וכו’. מי מאיתנו גנבה בפעם האחרונה? מי מאיתנו קיללה בפעם האחרונה? מי רבה עם חברה? הכתה מישהו? חיללה שבת? אפילו בלשון הרע כבר השתפרנו… אני לא מנסה להגיד שאנחנו מושלמים ואין לנו צורך לחזור בתשובה אבל אני כן חושבת שהמוקד השתנה בדורות האחרונים. עיקר התשובה שלנו נמצאת בגזרה אחרת, בגזרה הפנימית.

לחברה שלי אני אחמיא אבל בתוך ליבי אני ארד על עצמי חופשי. אני אחייך לשכנה שלי אבל מתי חייכתי לבעלי? אני אצטלם יפה אבל מבפנים ארגיש עצובה ומיואשת?

אנחנו בדור שמצד אחד מאד הקלו עלינו, כבר לא צריך להרתיח חיתולים בפיילה ולשחוט עופות בחצר אבל זה רק מצד אחד כי מצד שני יש נסיונות אחרים שמיוחדים לדור הזה והם פחות במישור הפיזי אלא יותר במישור רגשי.

היום לא מספיק להיות עקרת בית שאופה עוגות, צריך גם לעבוד בחוץ ולתקתק ילדים מושלמים וכמובן להיות מעודכנת ואופנתית ולעשות עם הילדים שיעורים. זה כל כך מעייף וגם בלתי אפשרי ונדמה לי שכולן מצליחות, רק אני לא.

הסיפור הזה של הנראות הפך להיות כל כך מרכזי בחיים שלנו היום. לא צילמת, לא היית. הילד שלי מחייך אלי, אני מחייכת אליו חזרה מבעד למצלמה.

אנחנו מאבדים קשר עין, חברות אמיתית, שיח פתוח ומקרב.

מה תכל’ס?

אז איך נכין את עצמנו ליום הדין?

קודם כל נבין איפה אנחנו נופלות. אחת נופלת בתחרותיות, השנייה בקנאה, השלישית בצרות עין והרביעית בראיית חצי הכוס הריקה.

אני רוצה להזכיר לכן שהקב”ה רואה את התמונה הכוללת. הוא יודע איפה את נופלת והוא גם יודע למה. הוא לא יורד עליך, אז למה שתרדי על עצמך? זה נכון, אנחנו צריכות לחזור בתשובה מהר ועכשיו אבל קודם אנחנו צריכות להכיר בקושי ולבקש עזרה. נראה לכן שאפשר לחזור בתשובה בלי עזרה? זו כפירה לחשוב ככה. זו גאווה.

כאמור, השלב הראשון בתשובה הוא הכרה בקושי. אני לא נופלת כי אני רשעית, פושעת ומרדנית, אני נופלת כי יש בי חולשות.דבר שני, להתפלל עליהם ולבקש עזרה.

לקבל את זה שקשה, שעצוב, שמפחיד, שלבד ולבקש עזרה. אם אני נעזרת אני לא חלשה, ההפך, אני חזקה! אני אמיתית , אני מאמינה, אני ענווה. קוראים לזה “הכוח להיות חלשה”.

לבוא לראש השנה אחרי שהרמנו עיניים לשמיים ואמרנו “אני לא יכולה לבד, אני צריכה עזרה”. זו תשובה.

מה הקב”ה רוצה מאיתנו? שנזדקק לו.

הוא לא רוצה אותנו גיבורות על כי אנחנו לא.

הוא יודע בדיוק מה התיקים שהוא בעצמו הלביש עלינו והוא יושב ומחכה שנפנה אליו.