אני זוכרת כשהיינו ילדות, שהמורות היו אומרות “הממתקים של היום מעודדים אגואיסטיות – ביס-לי, חפ-לי, צ’יפס-לי. צריך לצרוך את הממתקים הנדיבים יותר, פרפ-לך, קרפ-לך, קנייד-לך”. זה באמת שיעור מוסר נפלא שמבהיר למה את הביס אני אשמח לשמור לי ואת הקרפ אשמח למסור לך.
אבל האמת המרה היא, שלמעט כמה יחידות סגולה שאני מכירה (וגם הן, לדעתי, תתפכחנה בקרוב) – לרובנו לא נעים שטוב לנו. אנחנו רגע אחד אומרות “וואו, איזה כיף פה” ורגע אחר כך מתכווצות במחשבה של – הטוב הזה בטוח בא על חשבון משהו!
בהופעות שלי אני צוחקת שאפילו כשאני הולכת לי ברחוב שמחה ועליזה כי היה לי יום נפלא ויש רוח נעימה ובבטני נחות פחמימות, הרי שהשמחה מיד נקטעת על ידי המחשבה של – למה אני שמחה? בטוח שכחתי משהו. איזה סיר על הגז, איזו מכונה רטובה, איזה ילד בגן. לא יתכן שסתם טוב לי.
לפני כמה שבועות הלכתי לעשות מסאג’ אצל מישהי נהדרת. לא היה תפוס לי הגב במיוחד, פשוט הלכתי לשמח אותי. יום קודם ביקשו לקבוע איתי פגישה בשעה הזו ומצאתי את עצמי אומרת אוטומטית – לא, יש לי פגישה בשעה הזו. ואז תפסתי את עצמי אונליין ואמרתי, “סליחה, לא פגישה, מסאג'”. זו שמעבר לקו צחקה ואמרה לי לבריאות.
אני מסתכלת על עולמו של הקב”ה שנברא בשפע אינסופי. אם תצליחו לחלץ את עצמכן מהמזגן ותעזו לצאת לטבע – תראו איך הכול נברא בשפע מטורף של מארזים משפחתיים ב’אושר עד’. בערוגות הפרחים צומח לא אחד ולא שניים, אלא אלפים של פרחים. העצים צצים בזה אחר זה והדשא? אמאל’ה, הפסקתי לספור. כל מה שהשם בורא הוא עושה בענק, בלי להתקמצן. גם צובע לנו הכול בצבעים משגעים. יש לו כל כך הרבה לתת לנו, בצבע, בריח ובטעם משגעים.
ואנחנו מסתכלות על השפע הזה ואומרות, מה, כל זה? אני אקח לי רק קצת. וגם על הקצת הזה אני אתנצל.
ממחקר לא חוקי בעליל שערכתי על המון חברות ומכרות שלי, לרובנו קשה לפרגן לעצמנו, בעיקר כי גם ראינו את אמא וסבתא שלנו דואגות לכולם מלבד לעצמן. לקחנו את המסורת הזו הלאה וגם אנחנו בגב לא זקוף, בתשישות הגוף ובדעת מפוזרת במיוחד מעבירות לילדינו את המסר של – אני לא מספיק חשובה, תאכלו אתם קודם.
אז אני מציעה לך, אחותי היקרה, להיות אמיצה קצת ולהעז להניח לך. להניח למחשבות המציקות (“תודה לכן, מחשבות, אני יודעת שבאתן לשמור עלי אבל אני כבר ילדה גדולה והפרגון העצמי שלי לא בא על חשבון אף אחד”), להניח לצורך לשמח את כולם קודם כל (כי מתישהו נגמרים הכוחות, והחיוך הופך לעצב ואפילו לכעס) ולתת לך – המטען הכי קריטי בבית – את הכוח שאת זקוקה לו. בלי לגנוב, בלי ‘לפלח’ שוקולד בלילה. אלא כמו עם ישראל ביציאת מצרים, באור יום, בגלוי, להגיד לילדים – כן, הלכתי לעשות לעצמי טוב, והיה לי נפלא.
מבטיחה לך שגם אם הבת שלך תרטון נורא שהעזת לברוח להם בשיא החופש, הרי שעוד מעט מאוד שנים,
כשהיא תהיה אמא בעצמה – תהיי לה למודל של אהבה עצמית.
*פרסום ממומן בשיתוף יופלה
