לא, אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי.

"יוסי, תזדרז, מותק שלי," אני מחננת בקולי כדי לא לחשוף לעיני בני הקט עד כמה אני לחוצה. ממש אין לי זמן להימרחות שלו הבוקר, בדיוק עכשיו כשאני חייבת להגיע לבית הספר מוקדם כדי לסגור כמה פינות לפני שהמפקחת מגיע.

יוסי לא אשם שרק אתמול התבשרתי, בפעם המי יודע כמה, שגם בחודשים הקרובים הוא לא יזכה לאח או לאחות קטנים. גם בית הספר שלי לא אשם, כמובן. אף אחד לא צריך לסבול כתוצאה מן העובדה שכמעט לא ישנתי בלילה. ובכל זאת, בבוקר זה המרץ שלי מגרד את השלוליות ורק עכשיו אני מתחילה לקלוט את המחיר.

יופי. יוסי שלי הואיל בטובו לנעול מגפיים, לאכול כמה קרקרים, לסגור ספר כלשהו שהוא תמיד באמצע לקרוא, לקחת את האוכל שיחיאל הכין לו לפני שהוא יצא לתפילה, והנה אנחנו בד—ל—ת— לא. רגע אחד. אני שומעת קרקוש מפתחות מן הדלת ממול. רבקה יוצאת, כנראה, ושהשם יסלח לי, אבל הדבר האחרון שבא לי שיקרה עכשיו זה שהיא תשאל אותי מה שלומי, ותרצה לשמוע תשובה, ותתחיל לפתח שיחה שלמה סביב שלומי ושלומה ושלומנו.

"שנייה, יוסל'ה, רגע," אני מתנשפת ומציצה מהקוקר. "מה קרה, אמא, רבקה שוב יוצאת?" שואל הילד בקולו הגבוה והצלול, ואני מצחקקת בעל כורחי ומתכופפת לחלוק לו נשיקה. בא לך לא לקרוא את אימא שלך כמו ספר פתוח, מתוק שלי? זה מרגיש קצת פולשני לפעמים, אז אם לא אכפת לך להרגיע בבקשה עם כל העניין הזה של אני מבין את אמא שלי יותר ממה שהיא מבינה את עצמה.

"מה פתאום, מותק, פשוט שכחתי משהו," אני מחליקה בקלילות שקר חינוכי קטן וחמוד ונמלטת לחדר השינה לצחוק כאוות נפשי ולמצוא משהו לשכוח.

רבקה אוהבת את יוסי שלנו מעומק לבה. זו אהבה מתוקה ומכמירת לב, כיוון שהיא מנכיחה, כל פעם מחדש, את העובדה שלרבקה אין משפחה משלה. זו אהבה שמעוררת בי רגשי אשם, כיוון שאני יודעת שמן הראוי לבקר את רבקה מפעם לפעם ולהפיג במקצת את בדידותה. אלו רגשי אשם שאין להם מענה, כיוון שדווקא ההזדקקות העמוקה של רבקה היא זו שגורמת לי לסגת לאחור ורק לא להיתקל חזיתית בבור הזה שאין לי שום דרך למלא באמת.

והנה, עכשיו דלת הכניסה שלנו פתוחה. רבקה עומדת בחדר המדרגות ומושיטה ליוסי—

"לא!" אני קוראת קצת מדי בקול ורבקה נתקעת עם יד מונפת וקרמבו באוויר. יוסי נושא אליי מבט עגום, כל כולו אומר קרמבו קרמבו כמעט היה לי קרמבו, ולי לא נותר אלא לחשוק שיניים פנימיות ולומר בנעימות שלא ידעתי שקיימת בי (ואולי מוטב שלא אדע): "בוקר טוב, רבקה, מה שלומך? טוב, יוסל'ה מותק, אתה יכול לקחת את הקרמבו מרבקה הצדיקה. ועכשיו נרוץ לחיידר." לפני שאנחנו זזים אני שמה לב שהפה של רבקה קצת פתוח, כלומר היא התחילה לענות לי מה שלומה, כלומר אסור לי להראות לה עד כמה השאלה הייתה לגמרי רטורית ונשאלה מטעמי נימוס (צולע) בלבד. אני נאנחת אנחה פנימית (בכלל אני נורא פנימית היום, כל כבודה בת מלך פנימה) ומטה אוזן להקשיב קמעה.  רק שקמעה זו מילה די אופטימית כשמדובר ברבקה, שמסכנה, אין לה כל כך עם מי לחלוק את העובדה שהיא אפתה אתמול לחמניות מיוחדות מקמח כוסמין לפי עצת התזונאית של הקופה וזה יצא משהו משהו ואולי אני רוצה לקחת קצת ליחיאל ולעצמי. אם היא הייתה מכירה אותנו קצת יותר היא הייתה מבינה לבד שהנדיבות המקסימה שלה די מתבזבזת על בעלי היקר, שאוהב את הפחמימות שלו כמה שיותר ריקות, ועליי, אישה עם אובססיית ניקיון קלה ולא מאובחנת שמדמיינת (??) חיידקים בכל מקום ושוטפת ידיים בסבון שלוש פעמים לפני שהיא לשה בצק.

אבל היא לא מכירה אותנו. וייסורי המצפון שהמחשבה הזו מולידה מפיקים שתי שניות נוספות של הקשבה סבלנית (!!) לפני שאני מזייפת הבעת הפתעה כשאני מתבוננת בשעון שלי ומגלה שוואו, השעה כבר ממש מאוחרת! אמאל'ה, איך לא שמתי לב מרוב שנהניתי!! "תודה רבקה, את פשוט מהממת ואני אשמח למתכון של הלחמניות, פשוט יוסי ואני חייבים לרוץ עכשיו. תודה, אני אקפוץ אלייך בצהריים," אני זורקת משפט נוסף מעבר לכתף ורצה עם יוסי במורד המדרגות. אנחנו מגיעים אל הכניסה לבניין. גשם מתחיל לרדת ואני מנסה לפתוח את המטריה שלי. "אמא," יוסי אומר לי ואני מתעלמת, נאבקת עם המטריה הכחולה-צהובה שלו. "שנייה, מותק, אני כבר פותחת לך," אני אומרת לו, "תיכנס מתחת למטריה שלי". "לא, אמא, אמא!!"

המטריה סוף סוף נפתחת. "מה אתה רוצה?" אני מתנשפת ומסיטה את הפוני של הפאה מהעיניים.

"אמא, נראה לי שרבקה בוכה," הוא אומר בפשטות, הנשמה הטהורה שלי, "אמא, את שומעת? כאילו מישהו צועק ונראה לי שזה רבקה." אני מטה אוזן. "זאת רק הרוח, יוסי. בוא, תחזיק את המטריה שלך…"

"אמא!" הוא נוזף בי, "ואם קרה לה משהו? אמא מה אכפת לך, את מרשה לי רק שנייה לרדת לבדוק?" אני מציצה בשעון ונאנחת. נו, שיהיה, אם אנחנו ממילא מאחרים לפחות שייצא מזה משהו, נגיד מימוש של אכפתיות יפה גם אם מיותרת בתכלית. "אתה יכול לרדת. אבל תחזור מהר."

אני עומדת ומתבוננת בגשם שהולך ומתחזק. לחזור הביתה ולנעול מגפיים?? לא, אין לי זמן וגם אין לי כוח. איפה יוסי, שיהיה בריא??…

"אמא," יוסל'ה מושך לי בחצאית, עיניו ענקיות ומפוחדות, "אמא, בואי מהר".