שנתיים וחצי חלפו מאז, וכל אימת שאני נזכרת – סומק מציף את לחיי וגורם לליבי להתכווץ כאילו קרו הדברים כאן ועכשיו.
ישבנו סביב שולחן מפואר ערוך כדבעי, נרגשים מן החג וגם מן האורחים. באותה שנה החלטנו להזמין אלינו את מירי ויעקב – זוג מקסים שעושה את צעדיו הראשונים בעולם היהדות – יחד עם שלושת ילדיהם המתוקים. הם היו ממש בתחילת הדרך, עדינים מאוד, עדיין לא מודעים לכל הניואנסים, אך נעימים וצנועים ועם זאת חברה’מנים ממש, מסוג האנשים שעושים לך עבודה קלה ולא צריך להתחנן אליהם שירגישו בנוח לקחת לעצמם סלטים או לפתוח מקרר.
בעלי קידש על היין והסעודה החלה, נינוחה, שמחה, מלאת אווירה טובה והווי משפחתי. בשלב כלשהו קמתי למטבח להגיש את המנה הראשונה. יעקב טעם מהדגים ונמלא התפעלות. הוא החמיא בלבביות, “הו! אלו דגים טעימים!”, אבל אז הוסיף משפט שגרם לי לרצות להיעלם. קפאתי על מקומי ולא ידעתי היכן לקבור את המבוכה: “את רואה, מירי? כך צריך להכין דג, בדיוק כך. את חייבת ללמוד ממנה”.
מירי, אישה טובה כל כך, החליקה בחיוך ורק אמרה: “אני באמת אשמח ללמוד, את מבשלת נהדר”.
אבל בשבילי, באותו רגע נגמרה החגיגה. נעלבתי בשבילה כל כך.
חג הפסח היה הזדמנות נהדרת בשבילי כדי לכתוב על פה-שח, להאדיר את מעלתן של מילים טובות, לספר על יכולתן המופלאה לרפא לבבות, להחדיר מוטיבציה במקומות של קושי וליצור קסמים.
ספירת העומר מביאה אל פתחי את ההזדמנות ההפוכה – האדרת השתיקה, דיבור במשורה, את ה”סוף מעשה במחשבה תחילה” ואת השיקול החשוב של “מילה בסלע – שתיקה בתרי”.
ספירת האומר.
הסיפור על יעקב ומירי, בני הזוג, נשמע לנו מזעזע (השמות בדויים, כמובן, וגם חלק מהפרטים המזהים), והוא אכן כזה, עד שאני נזכרת פתאום, שלפעמים, אוי לבושה, אני מתנהגת בדיוק כמו יעקב…
“שלא נהגו כבוד זה בזה”.
האם אני מכבדת את ילדיי הקטנים כמו שהייתי מצפה שיכבדו אותי? עם יד על הלב, כמה פעמים יצא לי להעיר הערות בסגנון מחריד שכזה?
“תגיד לי, איך זה ששמוליק של השכנים יכול להיות תמיד נקי ומסודר ואתה כזה שלומפר?”
“מה כבר ביקשתי ממך? מה כל כך קשה לאסוף את כל הלגו ולהחזיר למקום?”
“שמעתי מאמא של דודי שהוא הביא תעודת מצטיין… הוא בטח עושה לה נחת!”.
ופתאום חשבתי, איך הייתי מרגישה במקומם? מה היה קורה אם בדיוק אותן ההערות, רק בהתאמה לגיל ולמגדר, היו מופנות אלי על ידי בעלי, למשל:
“תגידי, איך זה שהבית של אחותי, עם שישה ילדים, תמיד נקי ומסודר ואצלנו תמיד מבולגן?”
“מה כבר ביקשתי ממך? מה כל כך קשה לדאוג שתהיה ארוחת צהריים מבושלת?”
“שמעתי משמעון, חבר שלי, שאשתו אופה נהדר. כמה טוב להם, הם מעולם לא צריכים לקנות עוגה מוכנה”.
(כל הדוגמאות, גם כלפי הילדים וגם כלפי, נועדו לצורך מתן דוגמה בלבד ואינן מלמדות חלילה על המציאות, אך בהחלט על היתכנותה בצורה כזו או אחרת).
ימי ספירת העומר הקדושים, מלבד שהם ימי הכנה לחג המופלא, חג מתן תורה – הם ימים בהם עלינו לתקן לפי ערכינו את ענייני בן אדם לחברו מציינים גם את התקופה שבה פשתה המגפה בעם ישראל ונספו בה עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה.
במאמרו על כבוד הזולת מביא הרב זמיר כהן את הדברים הבאים (חלקם נערכו): “הכבוד הבסיסי הוא צורך טבעי של כל אדם, אשר מעצם היותו היצור בעל הנפש הגבוהה בבריאה, חש הוא מצוקה כאשר הוא מתבזה בעיני הבריות, ורווחה כאשר נכבד הוא בעיניהם. לפיכך ציוונו חז”ל: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך”.
‘כבוד’, מלשון דבר כבד, בעל משקל. שיהיה חברך בעל משקל בעיניך, כלומר, בעל ערך, ולא כדבר קל ומזולזל המסולק בהינף יד. שהרי “חביב אדם (יותר מכל פרטי הבריאה), שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: “בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”.
“יש להדגיש כי חלק בלתי נפרד מחובת הכבוד שעל כל אדם לכבד את זולתו, הוא להיזהר בכבודו של הילד. שאף שההורה נדרש ללמד את בנו להתנהג כראוי, להטיף לו מוסר ולהוכיחו כשאינו פועל כנדרש, אסור לו לבזותו ולהשפילו בעת התוכחה, אלא יעיר לו מתוך הסתכלות נכונה וזכירת כבודו כאדם בעל נפש, הרגישה אף יותר מנפש האדם הזר המתהלך ברחובה של עיר… לפיכך, אם צריך להראות לו פנים כועסות או מאוכזבות, יעשה זאת בלי לרמוס את כבודו, לא בתנועה שיש בה השפלה או בדיבור מבזה של כינויי גנאי וכדומה, אלא ינזוף בו ויוכיחו כראוי מתוך יחס של כבוד לאדם שבו”.
הדברים כמו מדברים בעד עצמם. מניחים לפני ראי ומבקשים ומתחננים, אמא, תסתכלי על עצמך. קחי לך רגע לחשוב לפני שתעירי לאהובייך, בין שהם קטנים ובין שהם גדולים. רק להיכנס לנעליהם, למידותיהם, לחשוב כיצד הם מרגישים ומה עושות להם המילים שלנו, בבחינת ואהבת לרעך כמוך – כמוך ממש. לנסות ‘לרכך את המכה’ גם כשהיא מגיעה להם לגמרי לצורך חינוך והתווית הדרך.
ספירת האומר.
כי כך צוותה התורה.
כי “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך”.
