1

על חוצפה כזאת טרם שמעתם; אורח שהצטרף לתפילת שחרית בנץ החמה שהתקיימה מידי בוקר בביתו של החזון איש, לא השלים עם מנהג בעל הבית – החזון איש – שלא להקפיד על תפילת העמידה בדקה המסוימת של נץ החמה אלא להתפלל בקצב הרגיל ומתי שמגיעים לעמידה זה בסדר. האורח ניגש לחזן הקבוע ומחה בפניו שכך לא עושים ואין זה נחשב תפילה בנץ החמה. החזן לא השיב לו אך למחרת שב האורח והעיר לו.

בלית ברירה ניגש החזן לחזון איש וסיפר לו על ההערה שמקבל מהמתפלל החדש. ועכשיו הקשיבו היטב לתגובת החזון איש: "מי אמר שאנחנו מנהלים את העולם?! אם היהודי הזה רוצה כך, שיתחילו שמונה עשרה בדקה של נץ החמה, נעשה מהיום כמו שהוא רוצה".

החזון איש מן הסתם לא צעק 'המלך' בראש השנה, תפילותיו היו בשקט ובאיפוק, אבל הוא לימד אותנו איך ממליכים את בורא עולם – מי אמר שאנחנו מנהלים את העולם?! ככה בפשטות, בטבעיות, לכופף את עצמו, את דעתו, את מנהגיו, בביתו הפרטי, מול רצון של יהודי אחד.

2

השנה שחלפה עלינו עשתה לנו מה שלא עשו אלפי מאמרי השקפה ושיחות עומק. כמו אותה מזוודה כבדה וסודית שעברה מדור לדור במשפחה פלונית כשהיא אפופה בהילת מסתורין, מזוודה עם אוצר ענק לשעת חירום שאסור לפתוח אותה בטרם תגיע השעה. אלא שיום אחד צעירים קלי דעת פתחו את המזוודה ובמחי יד קטעו חלום של דורות – מתברר שהיא מלאה בעיתונים.

במשך כל כך הרבה שנים הושקעו מאמצי על לחנך מחדש את עם ישראל ולבנות לו זהות אוניברסלית, להחליף את ערכי הנצח בחיקויים עלובים שלצערנו קנו שביתה בלב רבים, והנה המזוודה נפתחה – ההתפרקות ההמונית מכל הערכים הללו ורמיסתם קבל עם ועולם הוכיחה כי לכל שקר יש תאריך תפוגה ודבר אלוקינו יקום לעולם.

שתי תועלות עלו בידנו; ראשית, הסדר בראש שנעשה לכל אלו שאמצו לליבם חלקים כאלו ואחרים מתפיסת העולם הזאת מתוך חוסר השגה בעומק האוצר שבידם. שנית, ההזדמנות לפגוש מקרוב את השקר במלוא עוצמתו יכולה וחייבת להביא אותנו לניעור פנימי ממצגי שווא ומאחיזות עיניים, מהתנהגות מרצה ומוחצנת, מערכים שהם חיקוי ומנורמות של חיצוניות, מרמייה מתוחכמת העוטפת כל כך הרבה חלקים בחיינו, ביודעין ובלא יודעין. כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת.

3

נכון שבכדי להמליך את בורא עולם מוכרחים להבין כי כל המלכויות האחרות אין בהן ממש – תהליך נורא הוד של "וכל האלילים כרות יכרתון" – אבל זה לא מסתיים בכיכר העיר.

כי בכדי להמליך את בורא עולם באמת, בפועל, מוכרחים גם לצאת מהמלכות הפרטית – "מי אמר שאנחנו מנהלים את העולם". להשתחרר מהצורך בשליטה, מההכרח לדעת הכול, להבין הכול, להצליח בכל. לפסוע צעד קדימה להיכל המלך, להאמין כי כל המציאות שלנו על כל המורכבויות שלה נמצאת בידיים שלו, ולהרגיש בשלווה וברוגע השמיימיים. הרי בתפילות הימים הנוראים איננו מזמינים את בורא עולם לבוא ולפתור לנו את הבעיות – אנו מתחננים שנהיה ראויים לבוא אנחנו איליו, להיכנס תחת רשותו, שם הכול כבר נמצא באחריותו.

לכן להמליך את בורא עולם זה לטעום מן הנעימות של חיים בקרבתו. זה לחדול משיטוט בהיכלות זרים, מחיפוש ריגושים של הגשמה עצמית שאין בה ולו טיפה של עצמיות. זה לשוב הביתה, למי שאנחנו באמת, לישוב הדעת ומנוחת הנפש של קשר קרוב וכנה עם בורא עולם.

זהו תהליך שראשיתו בראש השנה אך הוא מוביל לדרך ארוכה, לעיתים מייגעת, של התמודדויות עם תאוות השליטה, עם עייפות ותבוסה, עם קנאה ואכזבה, עם חזיונות תעתועים של מלכויות זרות וריגושים זוהרים. ועם כל זאת יודעים אנו להמליך את בורא עולם שוב ושוב, כל יום כל שעה, לנפול ולקום, להתכופף ולהמליך מחדש. על דעת זאת אנו יוצאים לדרך.

להמליך את בורא עולם זה לבקש "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך" אבל גם להיות אלו שהמלכות הזאת מאירה מהם, מהתנהגותם, משיגם ושיחם, עד שמהרה יבוא היום והיא תאיר בעצמה וידעו כולם כי אתה השם לבדך.