השמיכה המחוספסת משפשפת את עורה כשהיא מתהפכת, אבל שנתה עוד לא מופרעת.
התרגלה. מזמן כבר התרגלה.
אל השמיכה, ואל מזרן הקש הדוקר.
אל מיטת העץ החורקת, ואל החלון הגדול הקרוע בקיר, ששחור הליל מציץ ממנו, וירח עובר בו מתבונן.
מול אורו הבהיר נפקחות עיניה העמוקות, הפגיעות, ובבת אחת מציף אותה התסכול.
זו היא. ברור שזו היא, נכון?
אם נעלמה מחברת משולחנו של המורה, אם חסר בתיקו של מישהו כריך, זו תמיד היא.
ואם נפרץ תאה האישי של מלכת הכיתה, גם אז זו היא, שחרכה את השרוך בו קשרה אמיליה את לולאות המתכת של התא.
וזו היא שהנער המנסה למצוא חן בעיניה של אמיליה, ינענע אותה כמו עלה שלכת ברוח, ויהדוף אותה רחוק, מגחך.
אבל היא לא פוחדת מהם. טוב, רק קצת.
בסופו של דבר היא תשרוד.
היא נבונה, ומסתדרת.
היא יכולה לאכול קצת, אפילו שהאוכל מגעיל, ומוגש מכלי מתכת מרוטים שכאלה.
היא יכולה לשתוק מול לעגו של המורה למדעים, הבטוח שארץ מוצאה היא עניין מבדר במיוחד, והיא מסוגלת גם להתעלם מאבני העלבון המושלכות לעברה אינסוף, פוגעות. צוחקות על חוסר בינתה, רק משום שהיא פוחדת לדבר.
זה כבר אפילו לא קשה. וכשזה קשה, אפשר לנשוך את השפתיים חזק, מבפנים, ולמלא את ריאותיה אויר לאט. זה שומר את הדמעות בתוך השקיקים שלהן בלי שתגלושנה החוצה, בדיוק מה שחסר לה.
אבל היא לא יכולה להישאר אדישה כשזה קורה.
אז היא שרטה, ובעטה, משתוללת, קורעת את בגדיו ומייללת.
זרועה הימנית עדיין כואבת, אבל הרבה יותר ממנה, המילים.
חתול עזוב הוא קרא לה.
אגרופיה נקמצים. השרירים שמגיבים בכאב חד לתנועה הקלה הזו מספרים את המשכו של הסיפור, והחבורה הגדולה על מצחה, את סופו.
אולי לא הייתה צריכה להתפרץ ככה, אולי היה עליה לשתוק גם הפעם הזו. אבל עכשיו מאוחר מדי.
זה רק בגלל שזה נכון, לגלג בה קול פנימי, זה רק בגלל שזה נכון התנפלת עליו ככה, הא?
הצדקת יפה את התואר שהצמיד לך.
שקט!
היא מסירה את השמיכה בתנועה מהירה, נסערת, וברגע הבא כבר עומדת מול ראי הנחושת הממורט.
נערה צנומה ופרועת שיער ניבטת אליה נרגזת, והיא מתיישבת על הרצפה בתסכול.
היא משתדלת, משתדלת מאד.
אבל השמלה שעברה חמש ידיים לפני שהגיעה אליה, והתכים בהם איחתה את הקרע שירד מן הכיס אל הברך, וגם, גם שיערה הדביק והסבוך, מסתירים היטב את הילדה היפה שהיא. את הנערה הנבונה בעלת הלב החם, שאף אחד לא טורח לחפש אותה, ולגלות.
הירח ממתין עוד מעט, כמו מחכה שתזכור. זה היום שלך, הוא קורא לה. זה היום.
והיא, כמו יודעת מה גדול התפקיד המוטל על כתפיה הצנומות, כמו מכירה בחשיבות המעמד, מהנהנת אליו במבט נחוש.
כפות ידיה נוגעות ברצפה הקרה, ורגע היא עוד מקשיבה אל השקט סביב, נאנחת.
לאט היא מתרוממת שוב לכדי עמידה, לאט היא פוסעת על בהונותיה, ולאט לאט, מושכת את מפתח הנחושת התלוי בשרוך שסביב צווארה.
בתנועות זהירות, כמו נוגעת בקודש, היא פותחת את תיבת העץ הקטנה, נוטלת מתוכה את הצרור.
על בהונותיה היא חוזרת אל המיטה מתיישבת עליה ומתכסה שנית בשמיכה.
הצרור הקטנטן חבוק בין ידיה, קרוב קרוב אל הלב, וכמו תמיד, עוד לפני שנגעה בקישוריו, זולגות שתי דמעות גדולות וחמות על לחייה הרכות.
אבא לא חשב שהיא חתול עזוב, הוא לא.
אבל מה לעשות שזו ההגדרה הכי מתאימה כרגע?
הדמעות מטפטפות על ידיה העסוקות, נושרות אל הצרור, מרטיבות אותו לגמרי, אבל רק שרשרת הכסף העדינה משחררת סוף סוף את הסכר, ויפחות הבכי עולות ממנה, ספוגות.
השרשרת! השרשרת שקיבלה מאבא ליום הולדתה הרביעי.
אבא הטוב! איך הושיב אותה אז על ברכיו, פותח עבורה את הקופסא המרופדת, ומשחרר את סוגר הכסף הקטן. רגע הסיט קווצת תלתלים ערמוניים שובבה מעיניה, ובעצמו ענד אותה לצווארה, מרפרף נשיקה על מצחה.
והנער הזה קרא לה חתול עזוב!
הזיכרונות מציפים אותה, נושאים עמם עונג צרוף וכאב מייסר.
אבא מלטף את שערה הרך, הריחני, נושא אותה על כתפיו הרחבות, ובפסיעות רחבות חוצה את השלולית הגדולה שנקוותה באמצע השביל.
אבא מורה במקל העץ הארוך על מפת הימים הגדולה ומראה לה את נתיבי האוניות.
אבא צוחק בקול, ומחבק אותה בחוזקה, מניף אותה גבוה אל על, עד שאצבעותיה נוגעות בתקרת האבן הגבוהה.
אבא מניס כלב שוטה, מרחיק אותו ממנה, בתו אהובתו.
אבא שלה הטוב. אבא שאוהב אותה כל-כך.
היא מביטה בכפות ידיה, יוצרת מבלי משים את הסימן המוסכם שלהם. ככה, ילדונת, היה אבא אומר, וחיוכו השובב מציץ בעיניו, ככה אני יודע שאת בסדר.
אבא שלה החזק, החכם כל כך, שזקני העיר באו לשאול בעצתו הטובה.
אבא שלה, שידע עד כמה טובה גם היא, שסמך עליה, ולחש באזניה את כל הסודות שרק מבוגרים יודעים. הוא לא חשב שהיא חתול עזוב, אבא. אבל ככה היא מרגישה באמת. זרוקה, ולאיש לא אכפת.
אצבעותיה לופתות את שרשרת הכסף, ומילותיו המלוות נשמעות באזניה, רכות.
את הולכת רחוק, ילדה שלי. קולו החם המס את ליבה הנרעד. זה יהיה כואב, ולא קל.
אבל אני תמיד אהיה שם. שתדעי.
גם כשתהיי רחוקה עד מאד.
גם כשכבר כמעט תשכחי, אהובתי, אני עוד אזכור.
בשקט הסמיך ממלאות הדמעות את הכל..
אתה יודע מה עובר עלי, אבא? היא לוחשת אל החושך, יודע שבאמת, כמעט כבר שכחתי? כמעט שהתרגלתי אבא. רחוק לי כל כך, ועצוב. והם בכלל לא יודעים. הם לא יודעים על הקשר שלנו. ולו ידעו, אבא, לא היו מאמינים שלנערה המוזרה הזו, לחתול האשפתות הזה שהם מכירים, יש אבא, וסוד, ואהבה.
אבא שאז, אחרי שהכל כבר קרה ונגמר, ולא הייתה ברירה עוד, רק לשלוח אותה לכאן, החזיק את ידו בידיה, מביט ישר לתוך עיניה, ומשאיר לה מילים לצידה.
את תהיי חזקה, אני יודע. אבל אני רוצה שתבטיחי ילדונת.
תבטיחי שתנסי למצוא.
את הסימנים שאני משאיר לך, גם אם הם לא דיבורים, איפה שלא תהיי.
את נשיקות האהבה שאני מפריח לך, גם אם לא יגיעו עדייך.
את דרישות השלום שיזכירו לך, שאני כאן, ומעולם לא הלכתי רחוק, רק נסתרתי.
התליון מנצנץ בין ידיה, והיא מתביישת. כבר מזמן לא העזה. לא העזה אפילו לחלום בלילות על אותה אהבה. על חיבוקו החם. כבר חשבה כי הייתה זו רק היא שדימתה, למצוא בכל עת סימנים. אותות זיכרון לאותה אהבה, ונשיקות שבאות עם הרוח.
קולו של אבא עולה מתוכה, חם כמו אז, מחייה.
ופעם אחת בשנה, אמר לה אז אבא, פעם אחת בשנה,
תבכי עלינו, עלי ועלייך.
תבכי כדי שלא תשכחי.
כדי שלא תאמיני אף פעם, שאת חתול עזוב באמת.
שכאן, בין נערות חסרות דעת, מול מורה ציניקן, מושפלת ורעבה, המקום שלך.
פעם אחת בשנה תיזכרי איך הכל התחיל, ולאן את שייכת. מה את שווה, ומה אני.
תזכרי בת של מי את, ולמה את ראויה.
ושאף פעם לא ויתרתי עלייך, ולא על האהבה.
ואז, ילדה שלי, יהיה לך כוח שוב לחפש.
את תראי שתוכלי למצוא.
אספי אותם אחד לאחד, את הסימנים, עד שיום יבוא וניפגש.
בזהירות היא מייבשת את שרשרת הכסף בכותנתה, מחליקה על תליון הלב הקטן באצבעה הדקה, הארוכה, וטומנת אותם חזרה בצרור.
היא הבטיחה, והיא גם תקיים.
על בהונותיה היא מחזירה את הצרור למקום מחבואו, ועל בהונותיה חוזרת, נשכבת במיטתה העלובה, החורקת.
שחור הליל עדיין מציץ מן החלון, אבל כוכב קטן מנצנץ, חותר לו בחושך. ורק היא לבדה יודעת, שהכוכב הזה הקטן, הוא דרישת שלום בשבילה.
