בברית בין הבתרים מבשר ה’ לאברהם אבינו את בשורת גלות מצרים: “ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה…” משפחת אברהם ובניו נושאים איתם את הידיעה הקשה – יבוא יום ונצא לגלות מרה, לשעבוד של צער וכאב…
מי מאיתנו רוצה לסבול? מי רוצה גלות? עשיו, נכדו של אברהם, לא מבין את העניין. הוא עושה כל שביכולתו לחמוק מאותה גזירה, כמאמר חז”ל על הפסוק “וילך עשיו… אל ארץ מפני יעקב” – “שהלך מפני שטר חוב של הגלות”.
פרשתנו פותחת ומונה את שבטי ישראל הבאים מצרימה, ובעל ‘אור החיים’ הקדוש מפרש שהשבטים נמנו כאן שוב, אחרי המילה “ואלה”, ללמדנו שבניגוד לעשיו, בני ישראל, כמו אבותיהם הקדושים, מקבלים באהבה את הגזירה ויורדים למצרים ברצון.
אבל למה? מדוע מסכימים בני ישראל לרדת למצרים ולהשתעבד? יתעללו בהם, יעבידו אותם בפרך, יכו ויהרגו, ישליכו תינוקות בני יומם ליאור וישחטו עוללים… מדוע הם מובלים כך, כצאן לטבח, מקבלים עליהם בענווה גזירתו של מלך?
התרבות שאותה אנחנו נושמות לקרבנו – גם אם באופן פסיבי – היא תרבות מערבית, המנחילה לבאי עולם את תודעתו של עשיו. עשיו מבקש הכול כאן ומיד, הכול עשוי, הכול טעים, מהיר. הוא בז לבכורה ולשאר ערכי נצח שלוקח להם זמן לבוא לידי ביטוי בעולם החיצוני. הוא רוצה כיף ונעים לאלתר, ויותר מכך לא. לא פלא שהוא בורח מהאפשרות שייאלץ לעבור גלות כלשהי. ניסיון? קושי? כאב? זה לא בשבילו.
אבל יעקב אבינו מנחיל לבניו תודעה אחרת. לעשיו הוא אומר בפגישתם הגורלית, “אתנהלה לאיטי”, ובכך מעביר מסר עמוק: יהודים אינם ממהרים להיות ביעד.
הם חיים בתהליך, וגם כאשר הוא אורך זמן, וגם אם מלווה בכאב, בסופו של דבר יצמח מכך משהו שהיה שווה את הדרך. תהיה הגלות קשה ככל שתהיה, בסופו של דבר נתבונן אחורה ונראה כי היה זה כור ברזל, עצב שהפך אותנו להיות ברי עיצוב, ברי תיקון. כנשים אנחנו נושאות ביתר שאת את האמונה הקריטית הזאת. היא מלווה אותנו בעונות גוף מתחלפות, בחודשי התהוות ארוכים, שבסופם מגיחים אל העולם חיים חדשים המגלים כי יש, ללא ספק, תכלית.
שבטי ישראל מקבלים עליהם את גזירת הגלות לא כי רוצים כאב ולא כי מקדשים, חלילה, את הצער. הם פשוט מאמינים בה’ לגמרי ובוטחים בטובו. ואנו בנותיהם, ויש בנו את הראייה הזאת. שנזכה לקבל באהבה ולהיגאל ברחמים.
