בפרשתנו מצווה ה’ את אברהם: “לך לך מארצך” – אחד מתוך עשרה ניסיונות שבהם התנסה אבינו הראשון הוא ההליכה הזאת, אל יעד בלתי ידוע. אברהם כבר בן שבעים וחמש, ולמה לא מספרת לנו התורה על הדרך הרוחנית המופלאה שעבר עד כה, מאז היותו בן שלוש המגלה את בורא העולם? מדוע לא מספרת לנו התורה איך הפילו נמרוד אל האור וכיצד ניצל? איך שבר את הפסלים והמוסכמות מבית אביו כדי לסלול לו-לנו דרך מוארת בתוך חשכת העולם המתעתע?
אחת התשובות היא – כי כל זה לא נוגע לנו. אנחנו יודעות מי ברא את העולם, אבינו לא מוכר פסלים ואף אחת מאיתנו לא משתחווה להם. אבל ללכת, לצעוד, לנוע – זה קשור אלינו. ועוד איך. ובימים הקשים הללו, שבהם התנועה הטבעית היא קיפאון ושקיעה ורפיון ידיים עוד יותר. דבר חי הוא תמיד בתנועה, תנועה פנימית. תנועה שהיא יציאה מהמעגל החיצוני ביותר של “ארצך”, דרך המעגלים הפנימיים יותר של “מולדתך” ו”בית אביך” – וכניסה אל המקום האינטימי הזה שנקרא: לך. אנחנו הולכות. לאן? לך. אל תוכנו פנימה. אל מעיינות האמונה שחפר אבינו אברהם בהסתר הקיום, בכאבי השעה, בחושך הארוך של גלות בניו.
תנועה כזאת מבקש מאיתנו ה’. להיות נשים שנעות, שמתקדמות, שמוכנות להשתנות. נשים שמוכנות לשמוע את קול ה’ המדבר אלינו, המבקש מאיתנו לשוב אליו באמת. אנחנו בעיצומה של מלחמה מדממת. אפשר להביט בה בעין חיצונית, המתעסקת בטכסיסי מלחמה, בחדשות מתרגשות ובעדכונים מן השטח. אפשר לשקוע אל החרדה ולהתעסק באובססיביות במחשבות מחלישות, מייאשות, מצערות. אבל אפשר להיות יהודיות, יהודיות הממשיכות את דרכו של אברהם והולכות.
הולכות ופועלות, מאמינות ובוטחות, עושות ומקוות. יהודיות המאמינות כי המסע הזה הוא רק חלק בתהליך ארוך שתחיל אי אז בהליכתו של אברהם, ומסתיים בהליכתנו שלנו. אברהם ראש המאמינים, אנחנו העקב של אותו גוף שלם שדורי דורות צפונים בו. דור של עקבתא דמשיחא. מול אמונתו של ישמעאל בשמה הוא טובח ורוצח ומתאבד, נדרשות אנו, בנות יצחק, להגביר את האמונה, להתהלך פה בעולם בעיניים נשואות מעלה, בלב בטוח היודע כי באמת באמת אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
לא קל ללכת כשהאופק לא ברור. לא קל לנוע כשהשלב הבא לא ממש ידוע. גם לאברהם אבינו לא היה קל. ה’ משכנע אותו באומרו: “לך לך” – להנאתך וטובתך. והמדרש המרגש שמביא רש”י אומר שאברהם אבינו היה דומה לצלוחית של בושם אפרסמון עם ריח מדהים שאף אחד אינו מריח. היא מוטלת לה בקרן זוית ואף אחד לא יודע מה יש בה. וכשיוצא אברהם אבינו והולך והולך – מיטלטלת צלוחית הבושם, והריח מתחיל להתנדף באוויר ובכל מקום כבר מריחים. כשאנחנו זזות, פתאום יוצא הטוב שבנו, ה’ יתברך מתגלה דרכנו. בהפטרת השבוע כתוב: “למה תאמר יעקב… נסתרה דרכי מה'”. שרק לא נטעה לחשוב שהדרך שלנו נסתרה מה’. שרק לא נחשוב שהוא לא ראה. “הלא ידעת… אלוקי עולם ה’, בורא… הארץ”. אנחנו עובדות אצלו. אצל אדון העולם, הנותן לייעף כח, קורא הדורות מראש. אנחנו שלו. אנחנו למענו. והוא זוכר ומונה וסופר וכותב. שום פסיעה לא נאבדת, שום מאמץ לא היה לשווא. בקרוב נזכה לראות את דרך אמונה שפילסנו בחושך, זורחת באור יקרות חדש המאיר על ציון, ויקוימו בנו דברי הנביא: “הָעָם֙ הַהֹלְכִ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ רָא֖וּ א֣וֹר גָּד֑וֹל”.
