“הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד”.
“כל הזהיר בנרות חנוכה הווין ליה בנים תלמידי חכמים”.
לא, הפסוקים הללו אינם כאן סתם כדי לספר על ההקבלה הידועה בין שלהבת נר – לנר ה’ נשמת אדם, הם באים לסמל כרונולוגיה רעיונית המקננת בי כבר זמן רב.
לפני כשנה וחצי בערך, כשבתלמוד תורה אחזו בלימוד שוטף של האותיות, הכל עוד היה חַלק, הבעיה התחילה מאוחר יותר כשהמעבר מסתם אותיות לאותיות מנוקדות הסתבך והפך להיות מבלבל לאחד מהקטנים שלי… מצאתי את עצמי קצת מתוסכלת והרבה לא מאמינה, איך זה קורה דווקא לבן שלי? איך זה שאני מתיישבת עם הילד לקרוא מלים פשוטות והוא קורא אותן בצורה שגויה כל כך… במקום סגול קורא חולם, במקום חולם שורוק, בקום שורוק חיריק… פיייי זה היה מעייף…. מהר מאד מצאתי את עצמי בבדיקות של מיקוד ראייה, אבחון קשב וריכוז, ניסיון לתור אחר ליקוי תזונתי או מחדל אחר שנסתר מעיני ומהווה מפתח לפתרון התעלומה.
אז עצרתי לחשוב.
אולי זו לא תעלומה? אולי זה פשוט הניסיון שהקב”ה הועיד במיוחד בשביל הילד הזה? אולי זו פשוט הדרך שעליו לעבור בעצמו? וזה היה קשה, כי נכון, אני תמיד תפסתי הכל בקלות רבה מידי, וקראתי שוטף והייתי חרוצה וקצרתי “מאיות” – וכך בדיוק רציתי לראות גם אותו. אבל פתאום הבנתי שהוא לא אני. הוא אדם בפני עצמו, עם דרך שעליו לעבור בעולם הזה, והעבודה האישית שלי היא להפנים את זה, לנסות להעצים אותו, להאיר את הדברים בהם הוא חזק, לנתב אותו ולא להיתקע על החסרונות או על הכשלים.
זו רק דוגמא קטנה, קטנה מאד, למעשים שבכל יום.
כמה פעמים כאמהות אנו מוצאות את עצמנו מתוסכלות נוכח מצבים מסוימים שבאים לידי ביטוי בחולשות או חוזקות של ילדינו השונים כל כך ממה שאנחנו היינו.
כמה פעמים אנחנו מצפים מהילדים שלנו להיות בדיוק מה שאנחנו בעצמינו, או לחילופין לא להיות חלילה כמונו. למעשה, אנו מנסים לתקן את עצמינו או את “מה יחשבו עלינו” ע”י הפעלת לחץ (לא תמיד מתון), ע”י הנחלת “דרך מתוקנת” (למיטב הבנתנו בלבד)… ומדוע? כי התנהגות הילדים שלנו, הכשרונות שלהם, ההצלחות והיכולות – נראים לנו, בטעות, כמראה שלנו.
אבל הם לא !!
או אז, מגיעה הטעות הקריטית – בה אנו עושים שימוש, לעיתים קצת ציני, בילדים שלנו, כדי להיראות טוב בעיני עצמינו ובעיני אחרים. (כמה פעמים יצא לכן לשבת במרפאה/בנק וכד’ ולהסות את הילד הצוהל רק מפחד שמא ואולי מישהו מקהל הממתינים יחשוב איזה הורה גרוע אנחנו כי הילד שלנו קולני מידי?!)
והילד ? הילד נופל בין הכסאות, בין הרצון לממש את מאווייו כילד אבל גם להשביע את רצון הוריו… באיזה שהוא מקום, אנחנו, ההורים, מפריעים לו להיות מי שהוא – רק בגלל הפחדים שלנו, או הציפיות המוגזמות שלנו או שניהם, ומכאן, הדרך לתסכול קצרה מאד.
נכון, יש לנו האחריות להכין אותם לחיים ולתת להם את הכלים כדי לבנות אותם הכי טוב שאפשר. אבל, וזה אבל גדול – בהתאם למי שהם. לא למי שאנחנו !!
וזה אולי החלק הכי קשה, לשחרר אותם מהאמונות שלנו על עצמינו כאילו אנחנו זה הם והם זה אנחנו.
זה המקום בו אני חוזרת – למשפט הפתיח, הנרות הללו, הילדים שלנו – קודש הם !!
ואין לנו רשות, אין לנו רשות להשתמש בהם – כדי להשתקף מול עצמינו או מול העולם כטובים ונכונים ומתוקנים יותר – אלא לראותם בלבד. לראות את הדרך המופלאה שהועיד להם הקב”ה – ויד ביד – כמיטיבי לכת, לצעוד עימם בדרך הזו – גם אם היא קשה, גם אם היא שונה משלנו.
מכאן ולהבא – ברורה לנו אמרת חז”ל – כל הזהיר בנרות חנוכה – הווין ליה בנים תלמידי חכמים.
לו רק נשכיל להאיר את נרותינו הפרטיים, לא לכבות חלילה את גחלתם, לא לדרוך בשביל חייהם ברגל גסה – אלא להלך יחד עימם, לצידם, תוך שאנו מעצימים בהם את כשרונותיהם, מנתבים את כוחותיהם בצורה נכונה ומדליקים את נשמתם – רק אז נוכל לזכות לבנים תלמידי חכמים המאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא – בדיוק כמו אותם נרות החנוכה.
חג שמח.
