מכירים אותם?
לא, מה פתאום. לא מכירים. יותר נכון – לא מכירות. נשות עמל שכמונו שלא שוקטות על השמרים.
אז מי שכן מזדהה – הסכיתי ולפחות תדעי שאת לא לבד. לא המוזרה היחידה.
יש את הזמנים האלה שאנחנו יושבות ולא עושות כלום. אבל כלום ממש, אפילו לא עיתון או את המאחורה של השקדי מרק.
אפילו לא מכרסמות באיטיות בדל מלפפון.
אפילו לא מדברות בטלפון ולא שומעות שום קו למען אימהות או למען עייפות.
פשוט לא עושות כ-ל-ו-ם.
יושבות. על הספה, בד”כ. העיניים כאלה סיניות, חצי עצומות. הידיים שמוטות לצדדים.
לא, לא עושות הרפיה כמו בסוף שיעור פילאטיס! מה פתאום!
סתם שוקעות בספה.
המוח ריק בחציו האחד, ובחציו האחר מלא בקולות מוכרים של שדונים שנדבקו אלינו מרגע היוולדנו ומסרבים להיפרד: “מה זה שאת את לא עושה כלום? את נורמלית? תראי מה הולך כאן. זה יתנקם בך מחר! זה לא תקין! תגלי בבוקר שאין לך מה להלביש להם וגם אין לחם! הכביסה תתעפש! אף אחד לא יעשה את זה במקומך! תתביישי! קומי כבר! נו קומי! קומי! קומי! קומי!” (נא לקרוא בטון צווחני).
וככה אנחנו ממשיכות. יושבות ונקרעות, נחות ונאנחות, חולמות ומכות על חטא.
אז המסקנה שלי – אם עדיין לא הבנתן כי המוח שלכן מטושטש מעט – אם את כבר יושבת שם, לפחות תעשי את זה בשקט. תסתמי את הפה לכל השדונים, תעיפי אותם מעליך. זהו. עכשיו תתרווחי, תנשמי. תגידי לעצמך (ולעולם) רשמית:
“אני – עכשיו – לא – עושה – כלום”.
ברכותי. אשת חיל את.
