אחת ממצוות עשה בתורה היא מצוות השמחה ברגל “ושמחת בחגך” (דברים ט”ז, י”ד)
וכמו בכל דבר, התורה מלמדת אותנו איך לשמוח:
“וזבחת שלמים” – הקרבת קרבן המיועד לאכילה-שמחה בבשר, ו-“שמח בכל מיני שמחה… אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחילוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה… כל זה… בכלל ושמחת בחגך” (חגיגה ח, א). הגמרא מלמדת אותנו איך שמחים. למרות שיש לנו נטייה לחשוב על שמחות רוחניות, על דברים ערכיים שאמורים לשמח, התורה אומרת לנו – לא. שמחה היא בדברים הגשמיים דווקא, החומריים. בשר, יין, בגדים חדשים ותכשיטים. אין טעם לברוח או להכחיש. בגד חדש משמח אותנו, יין טוב משמח את הגבר.
ותראו את הלשון הנפלאה של ספר החינוך:
“לפי שהאדם… צריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון… ואל המנוחה ואל השינה” – כמו שיש לנו צורך באכילה, במנוחה ובשינה, כך יש בנו צורך בשמחה. שמחה היא צורך טבעי לאדם בדיוק כמו אוכל! מדהים.
והוא ממשיך, “ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצוונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו” – הבורא ברוב אהבתו רוצה שגם על מילוי צורך בסיסי כל כך נוכל לקבל שכר וזכות, ולכן ציווה אותנו לשמוח. וכך, כשאנחנו מצווים על משהו שגם ככה היינו עושים כי הוא צורך קיומי, נוכל לקבל עליו שכר.
“והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו… צוונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו”. איזה יופי. כמה אהבה מרגישים בקריאה של משפט כזה. בורא עולם אוהב אותנו כל כך ורוצה כל כך להיטיב לנו, שקבע לנו את המועדים ובהם אנחנו נזכרים בכל הניסים והטובות שקרו לנו, ועושים מעשים גשמיים שמשמחים אותנו. והנה הנפש שלנו מלאה ושבעה, וזה לרצון ה’ יתברך.
ועוד פעולה של שמחה יש בחג, והיא נטילת ארבעה מינים. גם היא מקושרת לשמחה גשמית – השמחה שיש באסיפת הפירות והתבואה לבית, או בימינו – אולי זה הסיפוק שמרגישים כשמסיימים פרויקט או משימה. גם כאן בורא עולם רוצה לתת לנו עליה שכר, למרות שזו שמחה שמגיעה בדרך הטבע אחת לשנה… לכן הוא ציווה אותנו לעשות חג באותו זמן. והנה לקחנו שמחה שנוצרה מהמציאות היומיומית שלנו והפכנו אותה לשמחה יחד עם הבורא יתברך.
ומוסיף ספר החינוך ואומר: “ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא” – יש בשמחה סכנה של שכחת אלוקים, “צונו ה’ לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו… וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כולם משמחי לב רואיהם”. כך לקחנו זמן של שמחה והפכנו אותו לזמן של שמחה עם הבורא, וכדי שנשאר קרובים אנחנו נוטלים ארבעה מינים. אם ניקח רגע להתבונן עליהם וליהנות מהם, אז נרגיש באמת את השמחה הזאת, והם מזכירים לנו שהשמחה היא לשמו ולכבודו.
