אישה אחת התקשרה לבית ההוראה. קצת נסערת. “יש לכם חוסר סנכרון בבית ההוראה…”, כך היא אמרה. “התקשרתי אליכם לפני שבוע וסיפרתי שאני מקפידה על “טועמיה חיים זכו” – ואני טועמת מעט מן המאכלים של שבת לפני השבת, כדי לוודא שהם עשויים ומתובלים כמו שצריך. אמרתם לי שלא מברכים על הטעימה הזו. חברה שלי התקשרה אליכם היום וסיפרה שהיא מקפידה לטעום מעט מן האוכל של שבת לפני שבת, ואמרתם לה שכן צריך לברך על זה. אז תכל’ס, מברכים על טעימה או לא?”
אז כך:
כפי שלמדנו, חכמים תיקנו לברך ברכה ראשונה קודם האכילה. אבל בתנאי שזו אכילה. כלומר, שהמטרה היא לאכול את מה שמכניסים לפה. אבל ‘טעימה’ – כשמטרת הכנסת האוכל לפה היא לא בשביל לאכול אלא לבדיקת האוכל, האם הוא טעים וכולי – אין על זה שם אכילה ולא מברכים, כל עוד לא אוכלים מהמאכל כזית (נפח של קופסת גפרורים רגילה) או רביעית בשתייה (בערך חצי כוס ח”פ).
אם אוכלים יותר מזה – זו כבר לא טעימה, אלא אכילה!
כך נוהגים בני ספרד.
ופוסקי אשכנז מסכימים עקרונית שלא מברכים על טעימה, אך אומרים שטוב יותר לא לבלוע את המאכל הזה שלא ברכו עליו, אלא לטעום בפה ולפלוט, או לברך על מאכל אחר שכן רוצים לאוכלו.
לגבי המצווה של “טועמיה חיים זכו” – תלוי במטרה. אם המטרה היא לבדוק את המאכל, שהוא עשוי טוב וכולי – זו לא אכילה, אלא טעימה. ולא מברכים ברכה ראשונה. אך אם המטרה היא לאכול מהאוכל של שבת – זו כבר אכילה, ומברכים על כך ברכה ראשונה.
