אם מילים היו צוחקות, הרי שהמילה 'חופש' אמורה להתגלגל מצחוק. כי הקשר בין חופשה לעבודה המתישה, המורכבת והבלתי פוסקת, שפוגשת את האימהות בימי 'בין הזמנים' – קלוש.
אף אחד לא מתלונן, וברוך השם אלף פעמים על הילדים שבבית והבנים ששבו מהישיבות, והאוכל שנגמר עוד לפני שהספיק להתקרר… אבל לומר שזה קל? זה לא!
ברגע קצר של שקט, מצאתי את עצמי מהרהרת בעניין…
האם חופש משמעותו אפס מעש? חידלון? פריקת כל עול כבד?
על פניו, העולם אוחז שכן…
ככל שתעבוד פחות תנוח יותר, ומנוחה היא היא החופש.
כל זה היה יכול להיות נכון, אלמלא המציאות מוכיחה אחרת.
אנשים משועממים וחסרי עבודה לא מרגישים בחופש, הם לא צוברים כוחות חדשים ולא מסיימים את התקופה רעננים.
אז מהו החופש?!
להרגשתי, החופש האמיתי הוא
הרחבת גבולות האפשר ומתיחת אפשרויות הבחירה.
ביום רגיל אני בוחרת בין האפשרות לקום ברבע לשבע או לקום בחמישה לשבע, אני בוחרת לצאת לעבודה באוטובוס או ברכב, אני בוחרת לעבוד קשה או לעבוד עוד יותר קשה.
לעומת זאת בחופש האפשרויות פרוסות בפני.
שעות הקימה גמישות, היעדים זמינים והשעון כבר לא כפוף לשגרה קפדנית וצפופה.
ברגע שנבין שחופש בהגדרתו כולל עבודה ועבודה בלתי פוסקת,
אבל נקודת השינוי נמצאת במרחב שבו החופש נתון – נצליח ליהנות הרבה יותר!
כבר לא נתמרמר למה אנחנו עובדות בחופש, אלא נכניס לריאות נשימה ארוכה ומלאת כח ונבחר בכיף היכן, מתי ואיך נעשה את העבודה.
