בעשרה לאחת בלילה, אני מאחורי דלת הבית של אבא ואמא. עומדת על השטיח המוכר, פותחת את הדלת לאט לאט. הדלת לא משמיעה הגה. אני מתאמצת

נועה מספרת "קליק", משמיעה רותי חיקוי מדויק של זמזם מצלמה. היא עושה צורה של מלבן בין האגודלים והאצבעות, וממסגרת מול העיניים של שתינו פיסת שמים

חוי מספרת: "בסוף שום דבר לא דומה לריח של הכביסה של ההורים". יש שיר כזה, אני חושבת על המילים ונושמת את השמיכה שעלי. הריח שלה

נועה מספרת "הפוך גדול, חזק, בלי קצף, בבקשה". "הפוך גדול, חזק, בלי קצף", חוזר אחריי הבחור מהקפיטריה. אני בוהה בו לרגע, שוכחת להתבייש. מעניין אם

נועה מספרת "אני מסרבת. בתוקף", באתי קרבית. ולא שאכפת לי. אחרי כל הימים האחרונים והאחריות העצומה שלופתת לי את הצלעות, גם לי מותר לשחרר ולהפקיד

חוי מספרת: "אני שומעת שאת רוצה שנמשיך לדבר בלי שאתייחס למה שנראה לי שקורה לך מבחינה פיזית. זה נכון? " היא מחכה שבריר שניה, וכשאני

חוי מספרת "את שותקת, נועה. מחכה שאני אתחיל, אה?", אני מחליטה לקרוע את השתיקה הזו מהחדרון הקטן שהקצתה לנו הדוקטור לפגישה המיוחלת. אני שונאת אותו.

חוי "הוא מתוק", אמא מבטיחה לי. אני מניחה אצבע אחת על הלחי הרכה, היא ממלאת את כולה. "הוא קטן", אני עונה, והפה המיניאטורי מתכווץ לו.

נועה: "חנוך, הכול בסדר ב"ה. מקווה שאתה ישן… אחזור הביתה במונית. אל תדאג. ו… תודה על הכול. אני מעריכה ממש שחיכית לי בכותל… מקווה שלא

נועה "היא טועה", אמא של חוי לואטת, עיניה נעוצות במסגרות הרבות התלויות על הקיר, מגובבות, נראות ממקום מושבי כמו מכתבי תודה ותעודות הוקרה. אני מעיפה