נועה מספרת
“קליק”, משמיעה רותי חיקוי מדויק של זמזם מצלמה. היא עושה צורה של מלבן בין האגודלים והאצבעות, וממסגרת מול העיניים של שתינו פיסת שמים מלאה בכוכבים, ועוד אורות שקורצים לנו מיישוב מרוחק ואנונימי.
“קליק”, “קליק”, “קליק”, האצבעות של בת הדודה שלי ממסגרות פריימים מגוונים מהפינות השונות שמקיפות את הספסל שלנו.
“מה את עושה, משובשת אחת?”, אני שואלת, חצי בצחוק וברצינות אחת שלמה.
“אני עוצרת את החיים לרגע ואוספת לנו זיכרונות…”, עונה רותי, והחיוך הטוב שלה ממלא בקמטוטים עדינים את העור שסביב עיניה היפות. “אני מסתכלת עלייך, עייפה שכמותך, ויש לי תחושה חזקה שבימים האלה את מושכת מבנק הזיכרונות הנעימים שלך הרבה יותר ממה שאת מפקידה בו”.
רותי שלי. איך ה’ שלח לי אותך בדואר אקספרס בדיוק לכאן, בדיוק עכשיו?
היא שוב ממסגרת בין כפות ידיה פירורי כוכבים, מצמידה את ראשה לשלי ושואלת, “התרגלת כבר ליופי הקיומי הזה?”
“בשביל להתרגל צריך לראות…”, אני אומרת, ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הרמתי מבט וראיתי את היהלומים שתלויים מעלינו, יוצרים אינסוף יצירות אומנות. “ו… כן, לא נותר לי אלא להסכים איתך. אני במינוס חמור לעניין הזיכרונות הנעימים, לאחרונה”.
“למה, נועיתה? למה זה ככה?”, שואלת רותי בקול שאין בו טיפת אשמה או ביקורת, רק לב שנחמץ מרוב חמלה ורוך.
אני מתנשמת עמוק. איכשהו לצד בת הדודה שלי, האוויר זורם טוב יותר בין הצלעות, ממלא ומספק.
“יש לך קצת זמן בשבילי?”, שואלת רותי, בעודה מיטיבה את המטפחת, מכתפת את הגיטרה על זרוע אחת ועל השניה תולה תיק בד עמוס בסודות.
לשבריר שניה אני חושבת על השאלה שעומדת בינינו ולא נשאלת. רותי לעולם לא תביך אותי בניסיון להבין מה אני עושה כאן, מחוץ לבית החולים.
“יש לי קצת זמן בשבילנו, רותירות”, אני מלפפת את הצעיף סביב צווארי, מרגישה דגדוג נעים של סקרנות. “חנוך אמר שיוכל לאסוף אותי בעוד חצי שעה. לאן את סוחבת אותי?!”, אני כבר רודפת אחריה, היא תמיד הולכת-רצה.
“המשמרת שלי באונקולוגית מתחילה בדיוק עוד חצי שעה. אז זריז, אחריי. ובלי שאלות מיותרות”.
לא תיאמן האישה הזו. פעמיים בשבוע עושה לילות ליד מיטות של ילדים חולי סרטן, שולחת אימהות טרוטות עיניים לשים ראש על כרית תוצרת בית, בעוד היא שרה שירי ערש בליווי הגיטרה הנצחית לגוזלים שלהן.
אני עולה ויורדת במדרגות אינסופיות אחרי רותי, אפילו לא מנסה להבין איפה אנחנו. זה כבר ממש לא הגיל, ובכל זאת יש איזה ניחוח של הרפתקה בהליכה המהירה הזו.
אנחנו נוחתות בחדרון קטנטן שאותו פותחת רותי עם כרטיס העובד שלה, ונעמדות מאחורי מראה דו צדדית עצומה. מעברה השני אני רואה חדר גדול מלא באינקובטורים בגדלים שונים, ובתוכם דמויות מזעריות לבושות בבגדי בובות.
“מה אנחנו עושות כאן?”, אני שואלת בלחישה את רותי, שמתמקמת צמוד לחלון הגדול ומסמנת לי להתקרב.
“אין צורך ללחוש”, היא אומרת. “החדר הזה אטום לחלוטין”.
“מה אנחנו עושות כאן, רותי?”, אני עדיין לוחשת, נפעמת מגודל המעמד.
“אוספות עוד כמה זיכרונות לבנק שלך”, היא עונה, בעודה בוהה בניסים ששוכבים מולנו. “את קולטת שכל אחד מהזעירים הללו הוא פלא שלא ייאמן?”
אני מתבוננת במחלקה. אחיות מסתובבות בין העריסות, מכניסות ידיים, בודקות סימנים חיוניים, מאכילות, משוחחות עם הורים שיושבים פה ושם ומערסלים אפרוחים בזהירות רבה. שקט שם, אפשר להרגיש את השקט אפילו שהחדרון שלנו אטום לקולות. מין שקט שהוא מתוח ורגוע בו זמנית.
“ולמה כאן?”, המצח שלי נדבק לזגוגית והידיים רוצות לגעת בגוזלים, לגונן.
“כי כאן זה הבראשית”, אומרת רותי, ומבטה החולמני מזכיר לי נשכחות. “כאן הם עוד בשלב הטרום לידתי, את אוחזת את גודל הענין?”
“הכול צפוי והרשות נתונה”, אני אומרת, ולא יודעת למה דווקא המשפט הזה קופץ לי לראש. “הם דף חלק כל כך… השמים עצמם הם לא הגבול בשבילם”.
“נכון”, אומרת רותי, ולא מורידה מהם את העיניים. “ואהבה צרופה מחזיקה אותם בחיים. אהבה ותפילות”.
אני מתיישבת על כיסא, מנסה לעכל את הדברים.
“ואיפה זה מתקלקל לנו בדרך, רותי? באיזה שלב אנחנו שוכחים בנונשלנטיות כזו שאהבה ותפילות מחזיקות גם אותנו?”
רותי נאנחת. היא מתיישבת לצידי, שולפת מתיק הבד שלה תרמוס ושתי כוסות, מוזגת תה שמריח כמו זר של פרחים לשבת ומגישה לי אחת מהכוסות. קופסת פח של פעם מגיחה מהתיק, וממנה צצות עוגיות חמאה בצורות גאומטריות מדויקות להפליא.
“תעשי ברכה”, מצווה עליי רותי כמו איזו סבתא מרוקאית, ואני עושה בשמחה שתי ברכות.
המתיקות החמימה מתפשטת לי באיברים בבת אחת, ואני נשענת באנחה על הכיסא המרופט.
“צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות בחיים, נועהלה”, אומרת רותי ומפזרת בנשיפה את אבקת הסוכר המקשטת את הכוכב שבידה. “השאלה היא לא מתי אנחנו שוכחים”.
“אלא?”, אני שואלת, עוצמת עיניים כדי לתת לריח הפרחוני והמתוק לעטוף אותי כליל.
“השאלה היא איך נזכרים, חומד”, עיניים כחולות מאוד מביטות בי באהבה. “איך משלבים בחיי היומיום תזכורות שלא מאפשרות לשכוח”.
“לשכוח מה בדיוק?”, אני מקשה כמו תם מליל הסדר.
“לשכוח מי אנחנו, וכמה אנחנו קטנים וחסרי אונים, ומי מטפל בנו בכל רגע ורגע באהבה, ממש כמו ההורים האלה שכאן…”, אנחנו חוזרות להתבונן ביחד בחדר הקסום שמעבר לזכוכית.
פתאום אני רואה אותה נכנסת. היא רצה לאינקובטור שהכי קרוב לזגוגית, מרימה בעדינות את הגוזל שישן שם בשלווה, ומלפפת סביבו שמיכת טלאים שראיתי לפני שעתיים.
חוי עומדת מולי, עיוורת לסביבה. עיניה שטופות דמעות וכל כולה זועקת געגוע…
