בעשרה לאחת בלילה, אני מאחורי דלת הבית של אבא ואמא. עומדת על השטיח המוכר, פותחת את הדלת לאט לאט. הדלת לא משמיעה הגה. אני מתאמצת ללכת על הציפורניים ליד חדר השינה כדי לא להעיר את ההורים העייפים שלי, אבל אז אני נעצרת. לא רק שהם לא ישנים. אבא מדבר בטלפון, ולא יודע שאני בבית, כך שהוא לא טורח לדבר בשקט.
“התייעצנו מספיק”, הוא אסרטיבי. הרגליים של נרעדות ואני כמעט מאבדת שיווי משקל. “חוי לא תחזור לבית שלהם, עד שהוא לא יתחיל טיפול, עם איש מקצוע שיהיה מקובל עלינו. זה לא—”
אבא עוצר. שומע. שומע. שומע. אמא לוחשת לו משהו. הוא עדיין שותק.
“נכון שאף אחד לא אבחן כלום, אבל אפרים מכור. האבחון הזה עלה לי כמה שעולה דירה ברמות, כך שאני לא צריך שום דבר נוסף כדי להבין את זה”.
אבא שלי, אבאל’ה הטוב, איך אתה מדבר ככה? אני רועדת ממש. וכבר לא עומדת רק על אצבעות הרגליים, נשענת כל כולי על מדף העציצים בהול, נושמת בקול, ולא אכפת לי שישמעו שאני כאן.
עם מי אבא מדבר? השם! הוא מדבר על אפרים בגוף שלישי, אז זה לא איתו. מול מי הוא חזק ככה?
“כל מה שאנחנו אומרים הוא גם בשמה”, אבא אומר בבהירות שאני תוהה מהיכן היא. אבא אף פעם לא היה טוב בשקרים. “חוי תשתקם כאן כמה זמן שהיא תזדקק לו. היא עברה שנה קשה, וכואב שלא היינו איתה בכל זה”. במשפט הזה הקול של אבא מזכיר את הקול של עצמו, נשבר קצת בסוף, רך. ויש בו את האהבה המוכרת.
“כהורים, התפקיד שלנו ושלכם הוא לעזור לילדים שלנו להסתכל למציאות בעיניים, ולהיות איתם כשהם מתמודדים עם ההשלכות שלה. אנחנו כאן, נעזור לה להבין שבעלה מכור קשות לכסף, ואתם תעזרו לאפרים להבין את אותו דבר. שנינו סיימנו לברוח”.
זה השווער או השויגער? נשאר לי רק לנסות להבין. אמא לוחשת לאבא משהו. אבא מקשיב לשניהם כנראה, שותק עדיין. ואז הוא מסיים:
“חוי לא כשירה עדיין לשיחה עם אפרים. עד שהוא יביע נכונות להתחיל טיפול נכון, היא תיאלץ לשמוע בקול אבא ולא לתת ללב שלה להישבר לעוד חלקים”.
הוא מקשיב רגע.
“נכון. אני אבא שכופה את דעותיו על הילדים שלו, צר לי שהגעתי ליום שאני צריך לעשות את זה. אבל לעיוורים מספרים מה רואים אלה שכן יכולים לראות. לילה טוב”.
הוא שומע עוד רגע. “אנחנו אתכם במלחמה הזו, הרב, צר לי אם זה נשמע אחרת. בינתיים, עד שתקבלו החלטה לקום וללכת לטפל – נהיה משני צדי המתרס. אחר כך נעבור את זה ביחד”.
אני אוהבת כל כך את האדם שאמר את המילים הללו עכשיו. הן נותנות בי לחלוחית ללקק עם הלשון את הדמעות שממלאות לי את הלחיים.
השיחה הסתיימה. ושקט.
בכל שנות ילדותי, התבגרותי ושידוכי, לא עמדתי כך מאחורי דלת חדר השינה של אבא ואמא. מעולם.
אבל עכשיו הדלת נפתחת, אבא ואמא עומדים למצוא אותי כך, מצוטטת.
“שמעת?”, אבא עומד שם בדלת, מולי. קשה להאמין שהאיש שאותו שמעתי עכשיו בשיחה הבהירה, הברורה והנחרצת הזו, הוא זה שעומד כאן חיוור, עור פניו דק, נראה כעומד להישבר, כתפיו שמוטות.
“סליחה, אבא”, אני אומרת ולא יודעת בעצמי על מה אני מבקשת אותה. על ההאזנה הלא מורשת, על החדירה הזו, או על זה שבגללי הוא נאלץ לנהל את השיחה ואת המקרה הזה בכלל.
“סולח, ילדה שלי”, הוא מחייך והעור שעל הלחיים שלו נשבר בקמטים עייפים. “מה את מרגישה עכשיו?”, הוא שואל שאלה שהיא לא שלו. היא כל כך שלי. בשבילי.
מחפשת בתוכי מה אני מרגישה, מוצאת הרבה מדי. “בלגן”, אני משתפת את אבא, והדמעות לא מפסיקות ליפול מהעיניים.
“מה הכי?”, אבא רוצה להבין אותי. רוצה לדעת איפה אני נמצאת. והתשובה מפתיעה אפילו אותי.
“הכי? הכי פחד”, אני אומרת, ומגלה שהתחושה היא שכל המרצפות שעליהן עמדתי עד עכשיו איבדו את הקשר שלהן אחת אל השנייה, ואני נשארת איפה שהוא ביניהן. עומדת ליפול לאן שהוא.
“הכול מתפזר”, אני ממשיכה להסביר לי ולאבא ולאמא, שכבר אזרה אומץ ויצאה אלי.
“ואני לא יודעת מה המקום שלי. עם מי ואיפה”, אני בוכה ממש. “אני רוצה את אפרים, אל תיקחו לי אותו”, אני כמעט מתחננת. בוכה כמו ילדה בת שלוש.
הם שותקים שם. אולי מחליפים מבטים, אולי מסתכלים רק עלי. אני לא רואה אותם בכלל. בוכה בקול כמו שלא עשיתי שנים.
“כשהדברים מתחילים להסתדר”, אמא אומרת פתאום, בקול מרוסק אבל ברור, “הם חייבים לזוז. לעבור למקום חדש ובטוח. התזוזות האלה מפחידות מאוד”, היא מחבקת אותי חזק, ואומרת אל תוך הכתפיים שלי, “אבל חייבים לעבור בתוך הפחד הזה ולתת להם לזוז לשם”.
אני מהנהנת, ושתינו מתרטבות.
