לחזור הביתה אחרי פגישה עם נועה זה כמו לרדת בתחנת אוטובוס מבני ברק אחרי שחזרת מהצפון.
להתרגל בבת אחת אל האוויר הדחוס, לנסות להיזכר שלא מזמן האוויר סביבי נשם אחרת.
“חזרת”, אמא מציינת. מסתכלת על העיניים שלי, אולי מחפשת שאריות רטובות שם.
“חזרתי”, אני מלבישה חיוך. הוא מקסים בשביל להקטין את העיניים שלי ולתת להן להתחבא.
“איך היה?”, היא פותחת את המקרר ושולפת קנקן מלא במיץ כתום.
“ברוך השם. טוב”, אני כאן בבית, אבל לא חזרתי להיות ילדה של אמא. יש לי את הפרטיות שלי ואני קנאית לה כמו שאני לא מכירה את עצמי.
“אני… מזמן כבר לא פגשתי את נועה”, אמא אומרת פתאום. “את יכולה לתאם לי פגישה איתה גם?”, כוס זכוכית קרה כבר ביד שלי, היא רועדת קצת, וכמה טיפות זולגות על היד שלי.
“עם נועה?”, אמא רוצה להיפגש עם נועה? אבל נועה היא… שלי.
“כן”, אמא סמוקה קצת. “בבית החולים הייתה לנו שיחה כל כך… מרגיעה. אני אשמח לדבר איתה שוב”.
“אני… אשאל אותה”, אני מבטיחה לאמא, מברכת ושותה שתי לגימות קטנות.
בחדר שלי אני נפרדת מהפאה, מהנעליים ומהטבעות, ובוהה בדלת הסגורה. כל כך רוצה להעניק גם לאמא שלי את השקט שיש לי עכשיו בלב. מגיע לה.
אבל.
שתי דפיקות על הדלת שלי. “כן”, אני אומרת ומסדרת את המטפחת שרק עכשיו סידרתי.
“חויל’ה”, אמא עומדת שם, “אנחנו רוצים שתבואי איתנו הערב לפגישה עם הרב ליבוביץ'”.
“ל… למה?”, אני לא רוצה להבין.
“כי עכשיו, כשאפרים מתעקש לא ללכת לטיפול, אנחנו צריכים לשמוע ממנו מה עושים הלאה”.
“מה עושים הלאה…?”, אני מכשיר הקלטה מקולקל שחוזר ומשמיע באיטיות נוראה את מה שמשמיעים לו.
“כן, מותק”, אמא מתיישבת לידי.
“אני… דיברתי עכשיו עם נועה”, עדיין לא עיכלתי עם עצמי את הפגישה ואני כבר משתפת בה את אמא.
“ו… החלטתי שאני רוצה לדבר עם אפרים בעצמי. אנחנו ניפגש”.
“את בטוחה?”, אמא מסתכלת עלי במבט טוב ואוהב בעיניים. “את חושבת שתצליחי לשכנע אותו?”
“אני לא יודעת מה אני אצליח”, אני אומרת את המילים שאמרתי לנועה, והרגשתי שהן נכונות, “אבל אני בטוחה שאנחנו צריכים לדבר. פנים אל פנים. ולבד”. לא כמו השיחה הזו שאמא הציעה שנעשה עם ההורים של שנינו בחמולה.
“מה שאת אומרת, חוי”, אמא קמה ונאנחת. “אנחנו פה לידך כל הזמן, את יודעת את זה”.
“תודה, אמא”, אין בי כמעט כוח להכיר טובה. מבטיחה לעצמי שכשהכול יעבור והכול ילך והכול יהיה טוב, אני אחבק את אמא אלף חיבוקים, אכתוב לה מכתבים ואקנה לה מתנות. עכשיו אני סתם דיקט שיושב על המיטה ואפילו לומר תודה בקושי מצליח לו.
“אבל אני פוחדת עליך”, אמא אומרת בכנות. “הוא כועס מאוד שלא באת הביתה ושלא ענית לו ושסיפרת לנו… את לא פוחדת?”
לנועה סיפרתי כמה אני כן. נועה אמרה לי כמה היא חושבת שאני אחת הגיבורות הגדולות שעמדתי בכל השבועות האחרונים, ושאני גם עכשיו לא נופלת לשום בונקר, וממשיכה לחיות. היא נתנה לי להרגיש לביאה. אני כזו.
“לא”, אני לא משקרת. “זה בעלי, ואלים – הוא לא, ברוך השם”. אני אומרת בביטחון ואמא נושמת עמוק. “ברוך השם”, היא אומרת במנגינה
שאומרים ‘רק זה עוד חסר לנו’.
“אז מפחיד זה לא, ואני מקווה מאוד שאצליח לגרום לו לרצות לעזור לנו”.
“לעזור לנו?”, אמא שואלת בזעזוע. “לעזור לעצמו!”, המבט שלה יורק אש.
והנה שוב, נועה כאן בחדר, מחייכת אלי כשאני שואלת אותה איך אני יכולה לגרום לו לעזור לעצמו. והתשובה שלה, המתוקה והאמיתית, הרוצה כל כך בטובתי, נהיית עכשיו תשובתי שלי לאמא.
“לעזור לנו”, אני מחייכת באמת. “כל מה שאת ואבא ואני עושים ונעשה עכשיו, כדי לעזור לאפרים לאתחל את החיים של עצמו – זה בשביל שנינו, בשבילי ובשבילו”. אמא מהנהנת, ולא מוכנה לשתי המילים שבהן אני חותמת את פסקת ההתגברות שלי, “אנחנו זוג”, למרות הכול.
