נועה מספרת:
מאת: [email protected]
נושא: משפחה נואשת במושב מהללאל מחפשת אורחים לשבת
******
מאת: [email protected]
נושא: משפחה נואשת במושב מהללאל מחפשת אורחים לשבת
הרשי לי לנחש. בעלת הבית מתחילה באות ר’?
מאת: [email protected]
נושא: משפחה נואשת במושב מהללאל מחפשת אורחים לשבת
אופס. עלית עליי…
נו, תבואו. אין תירוצים. בדיוק אמרת לי שאף אחד לא מגיע השבת.
המושב פה ממש מתגעגע אליכם…
ותביאי את המלודיקה!
הנדנדה העתיקה חורקת, אז אני מתאימה את התנועה שלי לקצב הזמזום כדי שיסתנכרנו כראוי.
“לכה דודי לקראת כלה… פני שבת נקבלה”
המנגינה נובעת מאיזה גנזך עתיק ועלום בתוכי, מימי הסמינר השכוחים, שבהם היה לי פנאי להלחין. אפילו לא ידעתי שהוא עדיין נמצא חבוי בזיכרון לטווח ארוך שלי. באו ריחות הטבע המשתפך לי מול העיניים, התערבבו עם ניחוחות העוגה האחרונה שיצאה מהתנור של רותי בדיוק כשנחתנו אצלם, ועוררו תאים רדומים ואהובים.
“התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי”
“מה את שרה שם?”, רותי מופיעה לצידי, ביד אחת גיטרה ובשניה הנרתיק של חליל הצד.
“קבלת שבת מוקדמת”, אני מקפלת רגליים תחתיי ומניחה את הראש על המשענת המושלמת של הנדנדה. “לחן שלי מימי ‘אנו-באנו'”.
רותי מחייכת. היא זוכרת את התקופה ההיא בחיי. תקופה פורייה מאוד במובן המוזיקלי.
הגברים נעלמו. הם מבינים ללב נשותיהם, ובהסכמה שבשתיקה פשוט פינו לנו את השטח. רותי סיימה שטיפה אחרונה, השולחן ערוך, אל הקנדלברה המרשימה שלה התווספו עוד שני פמוטים מקריסטל לכבוד האורחים, ועכשיו יש לנו קצת זמן בשביל הנשמות שלנו.
“ומי ירפא ליבי
אל מי אני מתגעגע
כמו ים שאין לו חוף
רק תגיד לי מי, מי יחבק אותי
ויבטיח שאני לא איכנע בסוף”
הקול של רותי עמוק ונוגע. הוא מטייל, ושלי מצטרף אליו. אני מדמיינת שני חוטים דקים – זהב וכסף, יוצאים במחול, שזורים זה בזה, נפרדים ומתלכדים לסירוגין.
“מי היה, הווה ויהיה?
מי ממית ומחיה?
פותח ידיים
מצמיח כנפיים”
אין לי מושג למה היא בחרה את השיר הזה, אבל הוא פשוט מתבקש. הכי מדויק שאפשר. קולות הליווי שאני עושה לה נותנים לי איזשהו מרחב תמרון שגורם לי להרגיש חופשיה.
“את בוכה”, רותי מציינת בלחש, והגיטרה ממשיכה למסגר בשקט את השיחה, כמו סיפורי המעשיות של קרליבך. “למה את בוכה, נועיתה?”
אני משאירה את העיניים עצומות, לוקחת את המלודיקה וממשיכה לנגן את ‘שבורי לב’ עוד ועוד. הפה שלי עסוק במשהו הרבה יותר מדויק ממילים, והלב מרגיש את שברון הלב של חוי מהשיחה האחרונה.
מה יקרה אם אפרים לא ירצה לדבר איתה? איך תשרוד הלביאה המדהימה הזו עוד מפח נפש?
עולה בי תמונה של חוי מקרבת את התינוקי הקטן שלה לאבא שלו, כמו מנחת פיוס, מתחננת על נפשם, והעיניים היפות שלה עמוסות דמעות רותחות.
אני שומעת את החליל מחליף את הגיטרה ומצטרף למלודיקה.
“בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר…”
‘אשת חיל’ מנגנת רותי. לפתע פתאום.
החליל והמלודיקה מתואמים באופן פלאי, וקסם מתגלגל אל הוואדי שגובל עם הבית. רותי מובילה בראש, ואני ממלאה בהרמוניות, מתפזרת ומתמקדת.
“פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה…”
“אין לי מה להפסיד”, המילים של חוי משתחזרות במוחי. “הגרוע מכל כבר קרה. זה לא משפט שאמרת לי להזכיר לעצמי בכל פעם שחטפתי התקפי חרדה?”
“ככה זה מרגיש?”, שאלתי. “ככה זה מרגיש לך, חוי? שאין לך יותר מה להפסיד?”
“בדיוק ככה”, היא לחשה, והישירה מבט הכי אמיץ שראיתי אצלה אי פעם. “אם לא אצליח לשכנע אותו להילחם עלינו, לפחות אדע שעשיתי כל מה שיכולתי”.
“תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה…”
הצלילים גוועים, מייבבים, והידיים שלי מיוזעות, מחליקות על המלודיקה. רותי מתיישבת לצידי, מקרבת אלי חבילת טישו.
“את יודעת?”, היא אומרת. “ביום שפגשתי אותך בבית החולים, חשבתי שמעולם לא התנצלתי בפניך כמו שצריך על הסאגה ההיא, במקסיקו”.
אני בקושי נושמת. הממחטה בידיים שלי מרוחה במסקרה שטרחתי לשים לכבוד שבת ולכבוד המארחת. לוקחת עוד אחת ומסתירה את העיניים, מנסה למשוך את הרגע עוד קצת.
“להתנצל על מה, רותי?”, ולמה דווקא עכשיו את נזכרת בזה, רותי?
רותי מגניבה מבט לשעון, מניחה את החליל על השולחן הקטן שמולנו ומשלבת ידיים.
“משהו במבט שלך שם, כשהסתכלנו על הפגים, זרק אותי לארץ הרחוקה ההיא, לרגעים של אי שפיות זמנית שלי…”, רותי מסתובבת לכיווני, ואני רואה בעיניים שלה צער עמוק. “עשיתי משהו שאני מתחרטת עליו עד עצם היום הזה, נועה”, היא אומרת, ומניחה ידיים על כתפיי. “השארתי אותך להתמודד לבד עם דברים ששום נערה בגילך לא הייתה אמורה להתמודד. אפילו דרשתי ממך לא לספר לאמא שלך, ו… נסעתי”.
“נכון”, אני מצליחה להוציא ארבע אותיות מהפה, וזה מרגיש כאילו הן שורטות את הקנה שלי בדרך החוצה.
“וזה נורא. זה נורא כי לקח הרבה מדי זמן עד שהבנת שאת כבר לא צריכה לדאוג לי. וזה נורא כי הייתי מדי מרוכזת בעצמי ואפילו לא זכרתי שהשארתי אותך עם מטען חבלה נפיץ שאת לא יודעת לפרוק לבד, ולא יכולה להיעזר במישהו כדי להיפטר ממנו”.
אני אישה מבוגרת, ועדיין החלק של הנערה ההיא שבי קם לתחייה בבת אחת, וחומר הנפץ ההוא, שעליו רותי מדברת, שוב בוער לי בנשמה ברגע זה.
“אני מצטערת, יקרה שלי. מצטערת שנתתי לזה לקרות שם. הייתי אמורה להיות המבוגר האחראי מבין שתינו, וזה ממש לא קרה. רק כשחזרתי לארץ הבנתי כמה מוזר התנהלתי וכמה סיכנתי את עצמי ואותך… “
“למה נזכרת בזה עכשיו? מה קורה פה עם הטיימינג של כל הסיפור?”, יש לי את הפרשנות שלי לגבי התזמון, אבל מעניין אותי מה רותי והחוש השישי המפותח עד אימה שלה חושבים.
“ברור לי שמשהו חריג מאוד בחייך הוביל אותך לספסל מחוץ לבית החולים ביום שנפגשנו. משהו שמשפיע עליך עמוקות, והאחריות שאת מרגישה מכבידה עליך יותר מהרגיל”, שתינו רואות את הבעלים שלנו מתקרבים אל הבית, ואין סימן ברור יותר מזה שהגיע הזמן לסיים את השיחה הזו ולקבל את פני שבת המלכה. “מסתבר שזה הזכיר לי את האירוע הכי מוקדם שאני מכירה בחייך שבטוח פצע אותך, ומן הראוי שאקח עליו אחריות…”, חותמת רותי את הנושא, מתרוממת מהנדנדה ואוספת את כלי הנגינה שלה.
“שנים שאת עסוקה בלפצות אותי על עוגמת הנפש ההיא שגרמת לי”, אני מחזירה את המלודיקה למקומה, ומנסה לסלק את השאריות האחרונות של האיפור המרוח בעזרת עוד ממחטה. “שלא תחשבי שפספסתי”, אני מצליחה לחייך לבת דודתי המדהימה, “ובכל זאת, תודה על המילים המפורשות שלך. הן… מיטיבות איתי. ממש”.
“את ראויה להן”, רותי אומרת, בעודנו נעמדות ליד הנרות. “ראויה בהחלט”.
