נועה מספרת
“אני מפחדת”, אומרת חוי ופותחת עיניים. הנשימה שלה מעט סדירה יותר אחרי כמה דקות של מיינדפולנס, ועדיין אפשר כמעט למשש את הפחד.
“מה מפחיד אותך, חוי?”, אני שואלת למרות שקל לי לנחש.
“אמרתי לך בפעם שעברה שהגרוע מכל כבר מאחוריי, ולכן אין לי מה להפסיד. נשאר לי רק לעשות השתדלות אחרונה כדי לא להישאר עם מצפון מייסר לנצח. אבל… חשבתי על זה עוד קצת, וזה לא מדויק”.
חוי מוזגת לעצמה מים מהכד, והידיים שלה רועדות.
“את רוצה להסביר לי למה זה לא מדויק?”, גם אני מוזגת לעצמי כוס מים, ומשתהה בזמן שחוי מניחה את הכוס חזרה על השולחן לצידה ומארגנת לעצמה את הכריות מאחוריה.
“נגיד שהגרוע מכל מאחוריי. אבל מה עם התינוקי שלי? לחיות בלי בית נורמלי עם אבא ואמא זה נראה לך סביר? זה הכי גרוע שיכול להיות!”, חוי משתנקת, והנשימה שלה שוב קצרה ושטחית. “אם לא אצליח לשכנע את אפרים, הוא יוותר עלינו ויעניש אותי. אני יודעת. הוא לא יבוא לבקר את הילד שלו. זה אומר שאני גוזלת מהתינוק שלי את אבא שלו…”
העיניים של חוי פעורות בהלם. היא משלבת ידיים בחוזקה, אצבעותיה לופתות את צידי הגב. היא נראית שברירית ופגיעה כל כך, ואני פתאום מודעת לעובדה שהיא איבדה משקל רב מאז הלידה.
“מה גרוע יותר מלגדול בלי אבא, תגידי? מה?”, חוי מתקפלת אל תוך עצמה ופורצת ביבבות קורעות לב.
דמעות זולגות מעיניי. חוי לא רואה אותי עכשיו. היא שקועה ביגונה, ואני מקווה שהיא עוד מעט תיזכר שאני כאן, עד כמה שניתן להיות עם מישהו שעולמו מתנפץ לו מתחת לרגליים כמו זכוכית מחוסמת שקיבלה מכת מחץ.
חוי מתעשתת בפתאומיות. היא בולעת את ההשתנקויות שלה, נושפת בחוזקה, מקרבת אליה את חבילת הטישו ומנגבת את פניה בתנועות זריזות.
“אבא שלי מחכה לי למטה. אין לי זמן עכשיו. אני צריכה שתעזרי לי. מחר הפגישה עם אפרים ואני אפילו לא מבינה מה זה אומר להיות מכור”.
אני חושבת על שני האבות שמוזכרים באבחה אחת, ותהום פעורה ביניהם. חוי יודעת מה זה לגדול עם אבא נוכח, מיטיב והכי אוהב שאפשר. וזה בדיוק מה שמעצים את הכאב שלה.
“אני מסתכלת עלייך ומוקסמת”, מכל הדברים שמתרוצצים לי בראש – זה מה שאני בוחרת לומר לה. “את מדברת בכנות ובאותנטיות על פחד וכאב, את לא בורחת מלדמיין תרחישים מבהילים, ולמרות הכול – את לא מתפרקת, חוי. את אוספת את עצמך ומנסה לגייס כלים לקראת מחר… זה מדהים מבחינתי”.
חוי מתיישרת בבת אחת. נראה כאילו חוט שקוף יורד מהתקרה ומושך את ראשה כלפי מעלה.
“את מאמינה בי”, היא אומרת ומישירה מבט. “אבא שלי מאמין בי. אמא שלי מאמינה בי. ואני רוצה להאמין שהתינוקי שלי היה מאמין באמא שלו, אם רק היה יודע איך…”
“כן. אנחנו ממש מאמינים בך, חוי”, אני חוזרת על דבריה כמו הד, “ואת מוכיחה שאת ראויה לאמון הזה”.
חוי זורקת את כדור הממחטות לפח ומתחילה לכסוס את הציפורן של האגודל.
“שאלת אותי קודם אם יש משהו גרוע יותר מלחיות בלי אבא”, אני משתהה לפני שאמשיך. לא יהיה לחוי קל לשמוע מה שיש לי לומר, “ואני שואלת אותך – האם את יודעת בוודאות שלילד שלך יהיה גרוע לחיות בלי אבא?”
“ברור שאני יודעת!”, חוי כועסת. איך אני מעזה? “מה השאלה בכלל?”
“אני אסביר לך את השאלה”, אני משתדלת לדבר בשקט, לנשום עמוק בין משפט למשפט, בתקווה שחוי תתאים את קצב הנשימות שלה לשלי בלי משים.
“ברור שהמצב הטבעי הוא שילד יחיה עם אבא ואמא ביחד. אין ספק. אני שואלת האם את יודעת ברמה של עובדה ברורה שיהיה לילד שלך גרוע לחיות בלי אבא? ידיעה כמו שאת יודעת שעכשיו לילה, ושקוראים לך חוי, ויש לך תינוק קטן שעדיין אין לו שם?”
הכעס הרושף של חוי מתרכך בקצוות כשהתינוקי שלה מוזכר. היא עוצרת לחשוב.
“אני בטוחה בזה, אבל זה רגש. זה לא עובדה… אני מבינה מה את אומרת”, אמיצה שכמותה. אין ספק שהיא באה לעבוד היום, והיא עושה את זה באופן משובח.
“נכון חוי. אני רק מנסה לעזור לך לזכור שאין לנו דרך לדעת בוודאות מה יקרה בעתיד. ולפעמים לגדול עם אבא, זה לא פחות גרוע”.
חוי המומה. הפה שלה נפער ונראה שהיא מנסה לסגור אותו ללא הצלחה. היא קמה ממקומה ומסתובבת בחדר, יד אחת מחזיקה את המצח והשנייה מונחת על מותניה.
“את אומרת שאולי לגדול עם אבא כמו אפרים זה גרוע יותר מלגדול בלי אבא…”, היא אומרת, יותר לעצמה מאשר לי. היא חוזרת על המשפט שוב ושוב, ולבסוף מפילה את עצמה לתוך הכיסא.
“אני אומרת שזה עלול להיות גרוע מאוד לגדול במחיצתו של הורה המתנהל באופן פוגעני, ומתנגד לקחת אחריות על מעשיו”.
הציפורן של האגודל שוב נכססת בין שיניה של חוי. היא נדרשת לעבד נתונים מורכבים מאוד לעיכול.
“נדמה לי שאני מתחילה להבין מה שאת אומרת. אצטרך להמשיך לחשוב על זה ב-24 שעות הקרובות. עכשיו… עכשיו אני חייבת לדעת מה זה אומר להיות מכור. כי אם זה מה שיש לבעל שלי, ולי אין מושג מה זה, אז מבחינתי אין לי סיכוי לנהל איתו שיחה יעילה מחר בערב…”
חוי שולפת מהתיק שלה פנקס קטן ועט פיילוט כחול. היא משעינה את הפנקס על רגלה, פותחת את העט ותולה בי מבט של תלמידה למופת.
אני משלבת ידיים ומנסה לחשוב, איך מעבירים מידע שיכול למלא קורס שנתי, בעשר הדקות שנותרו לנו לסיום הפגישה…
