חוי מספרת:
“בסוף שום דבר לא דומה לריח של הכביסה של ההורים”. יש שיר כזה, אני חושבת על המילים ונושמת את השמיכה שעלי. הריח שלה משכר את חושי ואני נושמת אותו עמוק כל כך, מנסה להכניס אותו כמה שיותר אל מעמקי גופי עד שאני כמעט נחנקת, ומשתעלת כדי לקחת אוויר.
קולות של אבא ואמא במטבח. אותו הסאונד של כוס הקפה של אמא. זכוכית שפוגשת בשולחן העץ שבמטבח. אלו הקולות היפים בעולם, שאיתם הייתי נרדמת בכל ערב בבית הזה.
כמו אז, לא שומעים מה אבא ואמא אומרים. שומעים שהם אומרים, רק לא שומעים מה. ואני מנסחת להם שיחה בעזרת כוח הדמיון שלי.
“דיברת עם קנפלמכר שוב?”, כך אמא, דאוגה.
“ניסיתי הערב, היה תפוס כל הזמן. אולי בוקר זה זמן טוב לתפוס אותו”, אבא.
“אני רוצה שהיא תלך אליו דווקא. נכון שהוא עמוס, אבל הוא מקצוען אמיתי. הוא יעזור לה להבין איך להיות חזקה מולו”, אמא, בקול של לביאה שלקחו לה גור אחד.
“אבל היא לא רוצה”, אבא סיים את הקפה שלו. שומעים שהוא הניח את הכוס בכיור.
“יש לה את נועה. נכון. זה נחמד וזה פוצי מוצי מקסים. אבל הוא ינענע אותה”, הלביאה עומדת לבכות.
“את לימדת אותי שלא מנענעים ילדים”, אבא התיישב שוב. אולי עכשיו חזר עם ברכון לשולחן.
הפלאפון רוטט לי מתחת לכרית וקוטף אותי בכוח מהשיחה שהמצאתי לאבא ואמא. אולי בכלל הם דיברו על כורסה חדשה לסלון.
זה לא אפרים. שוב הלב שלי נופל. הוא לא התקשר כבר 38 שעות.
זו אמא שלו. השויגער שלי. אני נאנחת עמוק ולא עונה. מסיעה את הפלאפון חזרה אל מקומו ומנסה להמשיך ‘לשמוע’ את אבא ואמא שלי. אבל אמא כבר לא במטבח. היא דופקת לי על הדלת.
“כן”, אני אומרת לה ומרימה את הראש, נשענת על היד. “מה קורה, מותק?”, הדאגה ממלאת לה את העיניים ומגדילה את האישונים שלה. נראה שעוד רגע הם יתגלגלו החוצה, עד אליי.
“בסדר. ברוך השם”, אני אפילו מחייכת קצת.
“חויל’ה, לקחתי מחר יום חופש. אני רוצה שנצא לנו לקניות. את צריכה כמה בגדים יפים שיתאימו לך”.
“טוב לי עם אלה”, אני מורידה ראש אל בגד ההיריון שעלי. לבגדים של לפני עוד לא ניסיתי להיכנס, ואין לי בעיה ללכת עם אלה בינתיים.
“אבל אני רוצה לקנות לך חדשים. תרשי לי, נכון?”, היא עדיין עומדת על יד הדלת, לא חודרת פנימה. ואני רוצה לחזור אל תוך הפוך הריחני.
“אימוש”, אני אומרת לה פתאום במנגינה אחרת. “אני לא יכולה לא ללכת אליו מחר על הבוקר”.
“נלך אחר כך יחד, בצהריים. זה טוב להתגעגע קצת”, היא מחייכת, מעלה את פיצי אל הראש שלה.
“אני כבר מתגעגעת המון”, אל התינוק שלי, ואל עוד מישהו.
“אז ניסע בבוקר לבית חולים ומשם נצא לקניות. נאכל ארוחת צהריים במקום שווה. סיכמנו?”, היא מחייכת כאילו הציעה פה מסלול נסיעה לראש הנקרה או לקפריסין.
“תודה, אמא”, אני רק אומרת ומרגישה את הכרית שלי רוטטת שוב. אמא נדרכת.
אני לא מסתכלת מי זה. למרות שהלב שלי מזנק אל מתחת לכרית. לא רוצה שאמא תשאל אם אפרים התקשר.
“ו.. חוי”, אמא אומרת אחרי שהרטט פוסק.
“אבא ואני הולכים עכשיו לרב ליבוביץ. להתייעץ איתו. תרצי להצטרף אלינו?”
“לא”, אני אומרת ונבלעת מתחת לשמיכה.
הרב ליבוביץ היה נושא השיחה שלהם. לא הכורסה ולא קנפלמכר.
הרב ליבוביץ הוא רב של תיקי גיטין. מומחה גדול וחבר של אבא מהישיבה. הם ילכו אליו. יתייעצו איך עושים את זה הכי קל, מהר, ועם כמה שפחות כאבים.
ישאלו אותו איך גורמים לו להחזיר דירה שקיבל ואיננה עוד. יפרקו שם את כעסם. יתייצבו כמו לביאה ובעלה. ילחמו בציפורניים חשופות להוציא אותי לחופש. להחזיר לי את שהיה לי לפני.
ואני בכלל, כולי, מתגעגעת.
כשאמא הולכת וסוגרת אחריה את הדלת, אני בודקת את השיחה שלא נענתה. שוב השויגער שלי.
וכשהיא מחייגת שוב, אני עונה לה.
“חוי”, היא כועסת. מספיקות שתי הברות כדי להרגיש את זה.
“מה שלומך?”, היא לא רוצה תשובה.
“ברוך השם”, אני לא עונה לה.
“יופי”, היא לא מקשיבה. “את יודעת שאני לא אוהבת להיות שויגער, אבל כואב לי מאוד מה שקורה”, היא משפריצה. “בזמן שקשה כל כך ומתמודדים עם תינוק פג וחולה, צריך הכי לשמור על הביחד. כואב לי שאת בורחת לבית של ההורים שלך. אין לך תינוק קטן לטפל בו בבית שבגלל זה את לא יכולה לחזור, נכון?”
אני שותקת. הדופק שלי עונה במקומי.
“גם אפרים מתמודד, גם להיות אבא לפג זה לא קל”, היא פורקת. אני מנסה להרגיע את עצמי. היא רק פורקת.
“אני מבקשת ממש שתקומי עכשיו, תארזי מה שתארזי ותיסעי לבית שלכם. גם לך זה יעשה רק טוב. אתם צריכים להיות ביחד”.
אני לא יודעת מה אני אומרת. מוצאת שהשיחה נותקה איכשהו. מסתכלת על הפלאפון בבהייה מטושטשת. מנסה להירגע, לנשום עמוק, להסדיר נשימה. מגלגלת את המילים שלה שוב ושומעת שהטון שלה היה דומה לזה של אמא כשהיא לובשת לביאות.
היא בסך הכול עושה תפקיד של אימהות של גורים, ולוחמת.
ונהיה לי חשק גדול גדול לפגוש את פיצי שלי ולהחזיק לו את היד.
קמה ונוסעת לבית החולים.
