נועה מספרת
“הפוך גדול, חזק, בלי קצף, בבקשה”.
“הפוך גדול, חזק, בלי קצף”, חוזר אחריי הבחור מהקפיטריה. אני בוהה בו לרגע, שוכחת להתבייש. מעניין אם לימדו אותם קורס מבוא לפסיכולוגיה כהכנה לשירות לקוחות, או ששיקופים הפכו להיות מידע בסיסי גם במנהל עסקים…
הקפה שלי מוכן מהר, לשמחתי. הגעתי בזמן טוב. אני בוחשת פנימה את הסוכר החום, מפזרת מעליו קצת אבקת קינמון ובורחת החוצה.
הספסל שעליו ישבתי עם אמא של חוי לפני כמה שבועות ממתין לי ריק. יבורכו כל האנשים שדילגו עליו ובחרו אחר במקומו. אני ממהרת להתרווח, מניחה את התיק שלי הכי רחוק שאפשר כדי לתפוס בעלות על כולו, מחבקת חזק את הכוס החד-פעמית שלי ומתנשפת.
עזבתי את חוי לפני כמה דקות, אבל היא לא עוזבת אותי. פגישה אחרונה בחדרון העלוב שהפך לשלנו, הפעם בנוכחות ‘פיצי-המתפתח-אבל-עדיין-לא-מספיק’ כלשונה הזהב של אמו. הייתי יכולה לשתוק לאורך כל הפגישה ורק לשזוף את העיניים בחיבוק המגונן והמסור של אמא טרייה ושברירית. חוי לא הפסיקה לרחרח את הגוזל הפצפון והיפהפה שלה, והוא, מרגיש באהבה שאינה תלויה בדבר שעוטפת אותו כמו שמיכת נוצות אווז, ישן שנת ישרים מלאכית.
לא משחררים את פיצי. הוא לא מצליח לעלות במשקל. קוראים לזה חוסר שגשוג או משהו כזה, כך סיפרה לי חוי, ופעמיים ביום הוא מוזן על ידי צינור הזנה ישירות לקיבה. חוי נשארת צמודה אליו בכל שעות היום, רק בלילה מגיע אבא שלה לאסוף אותה לכמה שעות בבית ילדותה.
“אפרים לא מגיע בכלל”, אומרת חוי, והפנסים הדולקים בעיניה האימהיות כבים בבת אחת. “הוא מעניש אותי כי אני לא מוכנה לחזור לדירה השכורה שלו”.
“הדירה השכורה שלו…”, אני חוזרת אחריה, כמו הבחור מהקפה. משאירה פתחים בלי סימני שאלה, למרות שבלב יש אלפי סימני אזהרה.
“כן. הדירה השכורה שלו”, היא מנשקת את הפלומה הזהובה של פיצי, מלטפת לחי זעירה להפליא. “אני צריכה להיות קרובה לבית החולים עכשיו. לא לנסוע חמישים דקות פעמיים ביום! והוא אפילו הבהיר שהוא עסוק מידי ולא יכול לקחת אותי כל יום לפיצי. בשביל זה יש אוטובוסים, הוא אמר”.
אני נושכת את החלק הפנימי של הלחי שלי, משתיקה את עצמי בכוח. חוי צריכה להגיע לתובנות שלה לבד. לא יעזור שאקדים את המאוחר.
“וטוב לך בבית של ההורים עכשיו, חוי?”
“טוב מאוד”, חוי מרימה אליי את מבטה, ואני רואה אישה יפה שלא יודעת שהיא כזו. יפה, עייפה ועצובה. “לכמה שעות ביום אני מצליחה לשחק את המשחק. כאילו אין חור לצידי בגודל של איש גבוה ורחב שפוצע לי את הלב, וזה רק אני, ואבא ואמא שמחכים לי עם סלט קצוץ דק דק, חביתה עם פטריות כמו שאני אוהבת, חלב חם עם מטבע שוקולד ומגבת ענקית שמחכה לי באמבטיה”.
דמעות בגודל יהלומים מתגלגלות על הפלומה הזהובה. חוי מושכת באף כמו ילדה בת חמש, וממשיכה לדבר מהר מהר.
“הוא מעניש אותי, את מבינה?”, היא מניחה את פיצי על רגליה ומנדנדת אותו ברכות. “בגלל שלא הסכמתי לבקש מההורים הלוואה, ובגלל שאני ישנה אצלם במקום בדירה הדלוחה והמביישת שהוא שכר, הוא לא מגיע לראות את הבן שלו כבר שבועיים! זה נשמע לך הגיוני?”, חוי צריכה טישו, ואני מקרבת אליה את החבילה.
“זו פעם ראשונה שאת מרגישה שאפרים מעניש אותך?”, אני שואלת בזהירות, ויודעת את התשובה לפני שהיא יורה אותה מתוכה כמו חומר רעיל.
“ממש לא… אבל זו הפעם הראשונה שאני שמה לב, וגם מרגישה שלא מגיע לי שום עונש”, הצוואר של חוי מתכסה בכתמים אדומים, והם מתפשטים לכיוון הלחיים שלה. היא ממהרת להסתיר את הפנים עם כפות הידיים, וליבי יוצא אליה.
“את רוצה לתת לי דוגמה לפעם כזו, שהרגשת שהגיע לך עונש?”, אני מנסה להחזיר אותה לדיבור לפני שתעשה רוורס מבוהל.
חוי מרימה את האפרוח שלה, טומנת את פניה הסמוקות בשמיכת הטלאים היפהפייה שמישהו עם טעם משובח קנה לו.
“אני מתביישת”, היא אומרת, ועדיין מתקשה ליצור קשר עין.
“אני מבינה אותך, חוי…”, אני כמעט לוחשת. “ואם קשה לך מדי להיזכר עכשיו או לשתף אותי, זה ממש בסדר…” חוי מתנשפת בכבדות, ובינתיים האדום מתפזר, משאיר עקבות מינימליים. “רק תנסי לזכור שיש סיכוי ששיתוף יגרום להקלה”, המילים מרחפות בחלל החדר, משאירות אחריהן שובל של תקווה.
חוי מתארגנת על הכיסא, מיישרת את הגב ומניחה את התינוקי שלה בחזרה בקופסה השקופה והניידת.
“הייתי לא בסדר כשהתארחנו בשבתות אצל ההורים שלי, והסעודה התארכה, עם כל המוזמנים, והתפריט שלא נגמר… אפרים היה מסמן לי בעיניים שהוא כבר רוצה שנלך מפה, ולא הצלחתי לרמוז לאמא שלי שתזרז את הסעודה. כמה שחיפשתי רעיונות מה לומר ולמה אנחנו צריכים ללכת לפני הזימון – לא הצלחתי להוציא מהפה את הבקשה הזו. והוא עצמו, לא רצה לומר. רק לחש לי שוב ושוב שאמצא איך לקום וללכת. אבל אני התביישתי כל כך מאחיות שלי, מאמא שלי, ופשוט נשארתי לשבת. הוא כעס מאוד, ולמחרת בבוקר לא מצאתי את הדיירקט שלי בארנק… הוא החזיר לי רק אחרי שבוע. “
חוי חוזרת לבכות, מבינה פתאום מה שלא הבינה עד עכשיו.
“אני שומעת כמה השתדלת להיות בסדר חוי… כמה רצית שאפרים לא יכעס… עם כמה אשמה את מסתובבת…”, וכמה אפרים שתלטן ופוגעני! אני רוצה לצרוח.
“אבל לא עשיתי כלום, נועה! לא עשיתי כלום!”, הבכי מתגבר. “ממש כמו היום הזה שהוא גילה פתאום שהתחלתי לעלות במשקל בתחילת ההיריון. הוא אמר לי שזה בגלל שאני אוהבת שוקולד, ושזה לא יפה לי שאני משמינה. הוא כעס ועשה ברוגז לכמה ימים, עד שהבטחתי שאני לא אוכל יותר דברים מתוקים עד סוף ההיריון”, חוי מתייפחת, והגוזל שלה מפגין אי נחת. היא מנגבת את הפנים ומרימה אותו ברוך אינסופי.
“את לא עשית כלום, חוי. ממש לא עשית משהו שאת אמורה להתחרט עליו או להרגיש אשמה בגללו”.
“הוא הטועה”, היא אומרת, ויש נחישות חדשה בעיניים שלה. “הוא טועה אם הוא חושב שאני חייבת לעשות מה שהוא רוצה, והוא הכי טועה אם הוא לא מגיע לראות את היצורון הזה שלנו רק כי משהו שעשיתי לא מוצא חן בעיניו”.
“נכון, חוי. הוא טועה אם הוא לא מגיע לחלוק איתך את הבן שלכם, עם כל המשתמע מכך, ולא משנה מה המניעים שלו…”, אני אומרת הכי זהיר שאני מצליחה, ורוצה לומר עוד כל כך הרבה דברים…
******
מונית נעצרת על המדרכה מולי. אישה יוצאת ממנה בזריזות. מטפחת בצבעים מיוחדים קשורה בקשירה אקזוטית על ראשה. היא שולפת נרתיק של גיטרה מהמושב האחורי ומכתפת אותו בתנועה מיומנת היטב. לפני שהפרטים מתארגנים בתוכי ליחידה אחת אני שומעת את הקול המתנגן של הגברת.
“נועיתה! מה את עושה כאן?”, ובבת אחת אני בתוך חיבוק.
