חוי
“הוא מתוק”, אמא מבטיחה לי. אני מניחה אצבע אחת על הלחי הרכה, היא ממלאת את כולה.
“הוא קטן”, אני עונה, והפה המיניאטורי מתכווץ לו. “וחמוד”, חייבת להודות.
“ילד שלי”, הוא בתוך האינקובטור. ערום ומחובר לכמה וכמה צינורות, והוא לא מאיים עלי בכלל. “יפיוף”, אומרת האחות שפתחה לנו את דלת האינקובטור. “מלך”.
אני מרימה אליה עיניים אדומות ומרגישה במה הלב שלי מלא. “הוא יהיה בסדר?”, שואלת בי הדאגה. “בטח”, אומרת האחות. “בעזרת השם!”, בטוחה אמא. “רוצה להחזיק אותו?”, שואלת הבחורונת בלבן. “אין כמו מגע של אמא כדי לעזור לו”. אני רוצה. להרגיש את הלב שלו פועם על שלי. להניח יד על הראש הקטנטן. להבטיח לו שלא אלך יותר. אני פה איתו. במה שלא יהיה.
מחובר למכשירים הוא מונח עלי, וצליל הנשימות המהירות שלו יפה מכל מוזיקה שבעולם. אני שרה לו בשקט, “אבא הלך, הלך לישיבה..”, אמא מניחה על כתפי יד ומצטרפת אלי בשקט.
וזהו. אחר כך אני לא מוכנה ללכת משם. יושבת על ידו ובולעת אותו בעיני. שום דבר לא יקרא לי מחוץ לפגייה. לא ארוחת צהריים או ערב, גם לא השוויגער שבאה לבקר, והגיסות שמרוב לחץ הביאו איתן חצי חנות של ‘שילב’.
שיניחו בחוץ ואנופף להן לשלום מעבר לזכוכית. אין בי אנרגיה להיות נחמדה לאף אחד. את כל הכוחות אני שומרת לפיצי שלי.
“איפה אפרים?”, אמא שואלת אחרי עשרים וארבע שעות שהאף שלו לא נראה בטווח בית החולים.
אני מושכת כתף. השומרת בעלי אנוכי.
“חוי”, אמא מחזיקה לי חזק מידי את היד ובשנייה מסובבת את הסנטר שלי אליה.
“דיברת איתו היום?”
“לא”, אני עונה בפשטות, והסנטר התפוס מכריח אותי להביט לה בעיניים, לגלות בהן חרדה ודאגה מעורבבות.
“חוי, יש לך מושג איפה הוא עכשיו?”
“לא”, אני עדיין נטועה מולה.
“חוי, מה אפרים עושה בכל בוקר?”
“הולך לכולל”, אני לא מבינה את השאלה.
“ומה עוד?”
“מנסה להרוויח קצת כסף. אני יודעת. מפעל הפיס. משחקים כלשהם. כאלה”.
“מפעל הפיס?”, אמא לא מבינה.
“הוא לא אמר לי משהו מפורש, אבל בפירוט של האשראי שלנו ראיתי הרבה שורות לשם”.
“ומשחקים?”, אמא. “מה זה אומר משחקים?”
“לא יודעת”, אני פוחדת לא לדייק בפרטים ולהוציא את בעלי גרוע. “יש משחקים כאלה שמי שמנצח מרוויח הרבה כסף”.
“ומי שלא – מפסיד אותו”, אמא היסטרית מדי.
“לשם הלכה הדירה ברמות?”, עדיין היד שלי תפוסה והיא מושכת אותי החוצה מהפגייה. נוחתות שתינו על כסאות המתנה בחוץ.
“אני לא יודעת”, הלב שלי דופק עכשיו בקצב של הלב של פיציק. אני מבוהלת. יכול להיות שמה שקורה עם אפרים באמת מבהיל?
“את יודעת מה קורה בחשבון הבנק שלכם?”, היא מראיינת אותי.
“לא”, אני אישה טובה. מאפשרת עצמאות. “כשאני צריכה כסף – הוא מביא לי”.
“אין לך אשראי?”, אמא.
“לא, אני לא צריכה. אם אני רוצה לקנות משהו, הוא מביא לי כסף”.
“ואת קונה הרבה?”
“בכלל לא. אבל בכל בוקר שיצאתי לעבודה הוא היה שם לי שישה שקלים בשביל אייס קפה”, אני חייבת להוכיח לה שהוא בעל טוב!
“שישה שקלים!”, אמא כמעט צועקת ואני מסתכלת מסביב לראות כמה בושות אנחנו סופגות.
“אז הדירה ברמות הלכה על הימורים ומפעל הפיס? את מבינה מה את אומרת עכשיו?”
אני לא חושבת שאני מבינה. אני לא רוצה להבין. זה אפרים שלי.
“הוא פינק אותי הרבה. בספר שרציתי, בפרחים כל יום שישי, בשרשרת כסף שווה”.
“פינק אותך”, אמא רוצה לתת לי סטירה. אני מרגישה את זה.
לא של כעס. היא רוצה לנער אותי. אני מרימה עיניים ושואלת אותה בפשטות, “את חושבת שזה לא תקין?”
“אני בטוחה, נסיכה שלי”, היא כמעט בוכה. אבל לא.
ה’נסיכה’ מוציא ממני מלל ארוך וכעור. “הוא גם לא הולך לכוילל כל יום. בוקר אחד חזרתי לקחת משהו מהבית באחת עשרה וחצי והוא ישן במיטה. באחת בצהריים כשהוא חזר, הוא סיפר חוויות מהכוילל. הוא טוען שאני תמימה ולא כדאי שאני אחזיק אצלי כסף. וגם חתמנו בבנק על כך שהוא הבעלים הפרטיים של החשבון—“
אני נושמת עמוק. אמא פוערת עיניים גדולות מדי. אני עוצרת ומרימה עיניים. ‘הוא’ עומד לידינו, מחויך מלחי ללחי. “מה נשמע, חויל’ה?”, שואל. ביד שלו מונחת כוס אייס קפה ענקית בגודלה, מעלה אדים קרים וקש שחור.
