חוי מספרת
“את שותקת, נועה. מחכה שאני אתחיל, אה?”, אני מחליטה לקרוע את השתיקה הזו מהחדרון הקטן שהקצתה לנו הדוקטור לפגישה המיוחלת. אני שונאת אותו. יש בו ריח חריף של חומרי חיטוי, וזה עושה את הטיפול הרגשי מריח לא טוב.
“אני שותקת כי זה מה שעושים מטפלים”, היא אומרת, חצי בצחוק והמון ברצינות… “ואת בהחלט מוזמנת להתחיל, חוי”.
“לא אוהבת שאת עושה מה שעושים מטפלים”, אני מעצבנת, וזה הריח שעושה לי את זה. “וחוץ מזה שעוד לא אמרת לי מזל טוב”, אני מחייכת סוף סוף, כשהתינוקי שלי עולה לי מול העיניים. רך ויפיוף כמו שרק הבן שלי יכול להיות.
אם הייתי סופרת, הייתי מתארת בצורה אומנותית את כל הרגשות שמופיעים על הפנים של נועה תוך כדי אמירת המשפט הפשוט שלי. נראה לי שהפתעתי אותה.
“זה ממש לא בסדר מצדי. את צודקת לגמרי!”, עכשיו תורה להפתיע אותי. לא רגילה שמבוגרים מתנצלים בקלות כזו. “מזל טוב, חוי! בשעה טובה ממש, גם אם הקדמת להפליא”.
“את מאשימה אותי”, אני ממש מחפשת איך להוציא את נועה מהשלווה המעצבנת שהיא נמצאת בה. “את קוראת לזה ‘הקדמת’. זה היה בידיים שלי, לדעתך?”, אני לא מחכה לתשובה וממשיכה לירות. “גם בעלי חושב ככה לפעמים. אם היית שותה יותר, אם היינו מגיעים כמה שעות קודם, אם לא היית הולכת לסיבוב לילה לפני – אני רוצה להאמין שזה היה הרגע שהוחלט משמים. וזה קרה וזה היה קורה. בשביל זה אנחנו מאמינים, לא?”
נועה צופה בדרמה שמתרחשת מול עיניה. היא יודעת שאני לא כועסת עליה, ואני יודעת שאף אחד לא אוהב שמתקיפים אותו. אפילו אנשי טיפול מדופלמים.
“אז קודם כל”, נועה נושמת לאט לאט, כאילו היא סופרת את המילים, לא נותנת להן לברוח לה מהפה, “את שוב צודקת. טעיתי בלשוני”.
המתח בשרירי הכתפיים שלי יורד לחצי התורן. אפילו שלא התכוונתי להחמיא ככה לנועה, היא יודעת איך לפרוק אותי מהנשק בשניה. “הייתי צריכה להגיד שהתינוקי הקדים… אולי זה מדויק יותר. אבל מה שחשוב באמת זה מה שבעלך אומר לך לפעמים”, היא מרימה להנחתה. “רוצה להגיד על זה משהו?”
“האמת”, אני רוצה לבלוע חזרה את מה שאני רוצה לומר, אבל מחליטה להקיא את זה החוצה וזהו. אין לי זמן לבזבוזים. “שאני כבר לא לוקחת קשה כ-ל מה שהוא אומר, כמו בפעמים הקודמות שהייתי אצלך”. זהו. אמרתי את זה. הלב שלי דופק מהר. נס שנועה לא שומעת אותו. אני שמה על עצמי מסכה אדישה, מרימה את רגל ימין על רגל שמאל ומחכה לראות שמחה קטנה על הפנים שלה. היא לא באה.
נועה שותקת. היא מעיפה מבט מסביב. אני רואה עליה שהחדר הזה זוועתי גם לדעתה. הריח מעלה בי גל של בחילה. “חוי, מרשה לי לשאול אותך משהו בכנות?”
“תשאלי”, אני לא פוחדת מכלום. אחרי שילדתי לידה מבוהלת כזו ויש לי תינוקי ששוקל שלושת רבעי קילו, ואין לי דירה בכלל, אחרי שההורים שלי קנו לי אחת כזו, והם עוד משלמים עליה. מכלום.
“טוב, אז זה שיתוף וגם שאלה…”, היא מניחה רגל שמאל על רגל ימין, כמו תמונת ראי לתנוחת הגוף שלי. “את אומרת שאת כבר לא לוקחת קשה כ-ל מה שבעלך אומר, כמו בעבר, ואני תוהה מה את עדיין לוקחת קשה. וגם… הגוף שלך מספר לי דברים אחרים ממה שהפה שלך אומר…”
השאלה שלה גורמת לדמעות לבוא לעיניים היבשות שלי. לא יודעת למה. השאלה הזו גורמת לאוויר שלקחתי רגע לפני שנכנסתי לחדר לצאת ממני בבת אחת ולהשאיר אותי כמו כרית שווה בלי נוצות בפנים.
“אני לא רוצה לוותר עליו”, אני רק אומרת. “אני רוצה לשמור עליו בלב שלי”, אין קשר בין השאלה של נועה לתשובה שלי, אבל אני יודעת שהיא תבין מה שאני לא מבינה. מה הקשר של המשפט הזה לכאן ועכשיו. הדמעות ממלאות לי את העיניים ואני חושבת בחיוך שחסר לי הטישו הקבוע שיש לנועה בחדר. אבל הנה הוא, היא שולפת אותו מהתיק, מחייכת יחד איתי למראהו.
נועה מספרת
היא לוקחת את חבילת הטישו ממני, מושכת לה זוג ועוד זוג, מקנחת את הדמעות, ומרחרחת. זה מזכיר לי את הממחטות שמחלקים בבית כנסת ביום כיפור, אלו עם ריח מנטה או לוונדר. אני בכוונה קונה טישו ריחני, שתהיה התניה חיובית לטיפול, לחדר שלי. חוי ממש נצמדת אליו, בעיניים עצומות, ואני חושבת לעצמי שאולי כבר מזמן היא לא הריחה דבר שלא דבק בו ריח של בית חולים.
תוך שבריר שניה העיניים שלי נהיות בריכות יחד עם חוי. כל הכאב שבעולם משתקף מהעיניים של הילדה הזו, ורק לחבק אותה אני רוצה. אוף עם המקצוע הזה. אוף אוף אוף!
אנחנו חולקות טישו, וזה מרגיש הדבר הכי קרוב לחיבוק שאוכל להציע לה עכשיו.
“חוי… כואב לך כל כך…”, אני אומרת, והדמעות זולגות לי על הלחיים בלי בושה. “אני לא באמת מבינה עדיין על מה את לא מוכנה לוותר, אבל מאוד מאוד רוצה להבין”.
“אני לא רוצה להיות לבד”, היא בוכה מאוד, מודה על הטישו שאפשר להסתתר מאחוריו. “אני לא רוצה להיות לבד”, היא נשמעת מבוהלת כל כך. “ועוד יש לנו ילד”, חוי עובדת קשה כדי לשכנע אותי, או אולי את עצמה? “אני חייבת אותו”, היא ממשיכה לטרוח, “והוא דואג לי”, מבטיחה לשתינו, ולא מאמינה לשום מילה שהיא אומרת…
זהו. נגמר לה מה להגיד, והבכי יצא ממנה בבת אחת וברח לו. חוי נראית כמו בלון הליום מרוקן. היא מכדררת את הטישו שביד שלה, נראית לי מיובשת.
האישה-ילדה שיושבת מולי ומתפרקת לה מרוב צער וכאב, דורשת ממני התייחסות ללב המתפורר שלה, ויחד איתו אני חייבת לזכור את כל הגוף החלש והתשוש, זה שמחייב אותנו להיפגש בחדר הצינוקי הזה. אסור לי להתעלם ממנו ולגלות אותה מפתחת התקף חרדה בשניות.
“חוי… להביא לך לשתות? לקרוא לאחות?”, אני שואלת בחשש, שמא אני מתרחקת בלית ברירה מהגשת אמפתיה בסיסית כמו עזרה ראשונה.
“לאחיות כאן אין איך לעזור ללב שלי”, היא מבטלת את הדאגה שלי. “חוץ מלהגיד שאני מתוקה שלוש פעמים במשפט, או לחילופין להציע לי ללכת לנוח”, היא מחזירה אליי את הכדור. אני אמורה לעזור לה. אני ולא אחרת. ושלא אעז לנסות לחלוק את האחריות שהיא מפקידה בידיי עם שום אחות או רופאה באזור.
