חוי מספרת:
“אני שומעת שאת רוצה שנמשיך לדבר בלי שאתייחס למה שנראה לי שקורה לך מבחינה פיזית. זה נכון? ” היא מחכה שבריר שניה, וכשאני מהנהנת, היא ממשיכה “כי זה בסדר מבחינתי, אבל את צריכה להבטיח שאם חלילה תרגישי לא טוב, תתני לי סימן, מקובל עלייך?”
“אני בסדר” אני ממהרת להרגיע אותה. “בגוף אני בסדר גמור. כי את פה” אני בוחרת להחמיא לה. זה מרגיש שמגיע לה. אכפת לה ממני באמת. הדמעות המתוקות שעלו לה בעיניים היו המבחן האחרון שאני עושה לה, אני מבטיחה לעצמי. היא רוצה שיהיה לי טוב. וזהו. לעבודה. “אני חושבת שמי שצריך להיות בטיפול זה בעלי” הגיע הזמן להגיד לה את האמת. “וככל שאני חושבת על זה. אני מבינה כמה זה לא הולך לקרות . הוא לא ילך. ולא יפתח. ולא יתן את עצמו. מה עושים?” אני זורקת אליה כל כך הרבה. נושמת עמוק, ומחכה לעצה החכמה שלה, שתבוא כבר.
“כמה מידע העלית עכשיו למערכת” היא מחייכת, ותוך כדי כך מתנשמת כמו אחרי ריצה. נראה לי שהיא קולטת שהיה כאן איזה מבדק משמעותי, ואיכשהו אפילו קיבלה בו ציון גבוה. “אמרת דברים כל כך משמעותיים, שכל משפט מצריך עבודה של כמה פגישות”
נכון. יש המון מידע שחסר לה, אבל אין לי סבלנות לספק אותו…
“אין לי זמן” אני מתאכזבת שהיא לא שמה טיפ כלשהו על השולחן- ‘איך גורמים לבעל ללכת לטיפול’ “אין לי זמן, נועה. אמא שלי קורסת. הבעל שלי מבזבז את כל הכסף של הדירה שלנו. התינוקי שלי עוד רגע גדל לו לתוך החיים המוזרים האלה. אני רוצה שהם יהיו נורמליים. מהר.”
“אז זמן אין לנו” היא עורכת רשימת מכולת של הנתונים החדשים.” יש לנו תינוק ששוקל פחות מקילוגרם, אמא שלו מאושפזת בבית חולים עד להודעה חדשה כדי לייצב את מצבה הגופני, אבא שלו מבזבז כספים באופן מסוכן, סבתא שלו קורסת, ועכשיו צריך איזה קסם מהיר, כדי להחזיר את החיים הלא נורמליים לנורמה… הבנתי אותך נכון חוי?”
נועה. זהירות. את עומדת לאבד את נקודות הזכות שלך עם הציניות הזאת!
אני מסתכלת עליה, רוצה להיפגע ולכעוס. אם היא לא תבין אותי עכשיו, מי בעולם כולו יבין אותי??
אבל נועה לא נראית צינית בכלל. היא נראית …
עצובה. מאד מאד עצובה.
או אולי אני רואה בה את עצמי?
“אוף ” אני אומרת במקום כן. “נשארו לנו רק עשרים דקות. את לא הולכת לעזור לי היום” הבדידות שאמרה לי כל הזמן שהיא תלך מיד עם בואה של נועה, חוזרת לחבק אותי חיבוק דוב בבת אחת. היא תלך, ואני אשאר עם כל הרשימה שהיא נתנה פה.
נועה מספרת
“זה כל כך מתסכל” אני רואה עליה את האכזבה והיאוש, ויודעת שאין לי דרך לקחת אותן ממנה “היית משלמת הון כדי שהמצב יהיה פשוט, כמו אצל כל הנשים במחלקה סביבך…” חוי מתרחקת ממני, העיניים מצטעפות, הגוף זז אחורה בכיסא. אני מאבדת אותה.
“חוי. תסתכלי עליי בבקשה” אני כמעט מתחננת. אל תרימי ידיים!
חוי מרימה את המבט לשבריר שניה, ושוב ננעלת
“הדבר היחיד שאני יכולה להציע בוודאות זה את הנוכחות שלי, חוי. אם רק תרצי אותי לצידך אבוא לכאן, לחדר הקטן והמטריד הזה, או לכל מקום אחר שנבחר, ואנסה לעזור לך לעבור את הים הסוער הזה שאת חיה בתוכו… אני כאן חוי. עם כל ליבי”
“תודה” היא לוחשת, ונראית לי פתאום קטנה כל כך וענקית באותה נשימה. “בלעדייך, נועה, הייתי מרימה ידיים. באמת” היא מבטיחה לי. “קשה להתעורר אל החיים האלה שהתהפכו עלי כל כך בשנה אחת” היא ממוללת את הטישו עד שהוא מתפורר ומשאיר פתיתי שלג על הרצפה סביבה
“אבל כשאני חושבת על זה” פתאום נדלקים לה פנסים בעיניים “אולי עוד שנה הכל יתהפך שוב חזרה לטוב. יכול להיות?”
נדמה לי שחוי בת החמש קפצה לשבריר שניה לבקר. חוי שמאמינה שהעולם הוא בעצם מקום טוב ביסודו, שאבא ואמא יכולים לתקן כל עוולה, שנשיקה יכולה לרפא שפשוף בברך…
אני חייבת להגיד שכן. חייבת. הכל חמק ממנה. הביטחון בעצמי, האמון בעולם, לפחות באופטימיות, באמונה, אנחנו צריכות להיאחז בכל הכח!
“חוי” אני מקרבת את הכיסא שלי טיפה לכיוונה, כמה שמאפשר לי תא המאסר הנוראי הזה ” את גיבורה של העולם!” וזה בדיוק מגדיר את התחושה שלי, בלי טיפת דרמטיות “את עוברת סרט רע בכל קנה מידה, ואם את מצליחה לדמיין את החיים שלך בעוד שנה מתהפכים שוב לטובה, אז מי אני שאביע את עמדתי בכלל??”
“את יודעת מה?” אני שואלת, ורואה את עיני האיילה של חוי מסוקרנות “אני רוצה להיות לצידך כשזה יקרה… תרשי לי? תרשי לי ללוות אותך במסע עד לשם?”
“מקווה שלא ימאס לך באמצע. לא בטוחה שאצליח להיות גיבורה כל הזמן” היא אומרת, ואפשר לראות עליה שהיא יודעת שציפיות שלי ממנה זה ממש לא הסיפור.
“לפעמים את מדברת גם עם הבעלים?” היא שואלת אותי מהר, יודעת שהסתיים לנו הזמן, והיא תישאר עם השאלה הזו שבוע שלם.
דמותה של איריס מופיעה מולי. אני נזכרת בפעמים הרבות בהן דיברנו על כך שהעניינים הדחופים ביותר, לפעמים המהותיים ביותר- נאמרים בדלת, בסיום המפגש הטיפולי.
“לפעמים” אני עונה בחשש איום שהכל יתפרק לנו בבום אחד גדול “נצטרך לחשוב על זה ממש טוב, ביחד, בסדר?”
חוי מספרת
“אז אני אומרת לך עכשיו שאני אשמח” אני שוב זורקת עליה אחריות שהיא מנסה לחלוק עם אחרים, ומרגישה שאני רוצה כבר להרגיש את הנשימות של תינוקי שלי. זה היה ארוך, וסיפק לי חומר למחשבה לשבוע שלם.
“אני שומעת חוי. ומבינה שאת רוצה פתרונות. ומהר. עכשיו יש מישהו קטנטן שמחכה לך, וזה הכי דחוף… אז נמשיך בשבוע הבא?” נועה יודעת לסגור פגישה. היא עונה לי תוך כדי התקרבות אל הדלת.
“את רוצה לבוא לראות אותו?” אני מציעה לה, ומתחרטת מיד. לא רוצה להכניס אותה עד הקודש פנימה. מקווה שהיא תגיד שלא.
“עדיף שנשאיר את הפגישות שלנו תחומות לכאן, חוי.” רואים עליה שהיא חוששת לפגוע בי “שנזכור שתינו שזה טיפול, גם אם בתנאים מאד לא שגרתיים”
אני מודה לה בלב. זה מרגיש שהיא שומרת עליי כמו שצריך.
“בעזרת השם תבואי לברית” אני חייבת לסיים אופטימית, למרות שברור לי שהיא לא תבוא. היא מחייכת. ואני חושבת איך אני רוצה שנקרא לו. ועם המחשבה הוורודה הזו, אני נפרדת ממנה.
מוזר שהיא הולכת ואני נשארת. לא כמו בחדר שלה, שהיא נשארת שם כאילו לנצח, מחכה לי. אבל ברגע שהיא יוצאת מהחדרון, הוא חוזר להיות חדר שבו ‘טיפול’ הכוונה להחדרת מחטים,
וגם אני בורחת ממנו.
