כמה ימים מתסכלים עוברים. כל יום מרגיש ארוך מדי, נסחב בין העבודה לבין הילדים לבין יונתן ותמיכתו הדוממת. כל פעם שאני נזכרת בטור של יעל, הטור שהיא כתבה עליי, עולה לי חמיצות בגרון. כל פעם אני חווה שוב השפלה; וכל פעם שאני נזכרת שהיא ניסתה פעם אחת להתקשר, אחת, ובכך מאמצי הפיוס התמצו מבחינתה—- ובכן, זהו החלק שבו אני עוזבת באמצע את כל מה שאני עוסקת בו, נשמטת על הספה ובוהה נכחי.
באחד מן הרגעים הללו, הפלאפון מצלצל. אין לי כוח לענות אבל אולי זאת יעל, וגם אם אני לא רוצה לענות לה, אני רוצה לפחות לדעת שהיא התקשרה.
אבל לא. אמא.
אני נאנחת ומרימה.
“אליענוש, מה שלומך?”
מעולם לא היה טוב יותר, אני מזמזמת לעצמי ותולשת בהיסח הדעת חוט מהסריג שאני לובשת, בורדו נעים ורך שנותן לי תחושה של בית.
“אליענה…. אני כאן למטה. אני יכולה לעלות אלייך?”
בטח יכולה. מה אכפת לי. תראי איך הבית שלי נראה, תרחמי עליי קצת, תעבירי ביקורת סמויה אך נוכחת על יונתן והילדים. כאילו זה מה שחשוב בחיים, הבלגן. לא הערכים והמוסריות של הבת השנייה שלך, הזוהרת והמוצלחת, זו שהחיסרון היחיד שלה הוא שהיא לא בנאדם.
לחשושים מעבר לקו.
“אמא…”, אני נדרכת, “עם מי את מדברת שם?”
קול חדש מגיח פתאום מתוך החלל. “זאת אני”, יעל אומרת בביטחון העצמי שמאפיין אותה כל כך, “מה שלומך, אליענה?”
קצת נמאס לי מהשאלה הזאת, בפרט כשהיא באה מן הפה של אחת שאמורה בהחלט לגמגם אותה במבוכה אדירה ולא לשאול אותה בקלילות של קריינית רדיו. “מדהים”, אני עונה לה בציניות לפני שאני נזכרת שהחלטתי לא לדבר איתה בכלל.
“אליענה, אני יכולה גם לעלות עם אימא?”
האמת שלא. כלומר, לא כשהבית נראה כך. אני מעדיפה אותו בגרסה המשודרגת, זו של ערב שבת. אם היו מוכרים מבשם אוויר עם ריח של חלות חמות, הייתי קונה משטח או שניים לזמני חירום.
“לא יודעת”, המילים בורחות לי מהפה כמו ציפורים נודדות בודדות, “לא ממש בא לי שתכתבי איזה טור על איך הבית שלי נראה מבפנים”.
שתיקה כבדה מתפזרת באוויר כמו ערפל. “אני לא אכתוב על זה טור”, אומרת יעל לבסוף והקול שלה טיפ טיפה פחות בטוח. “בבקשה, אליענה. תני לי צ’אנס”.
אני עוצמת עיניים רטובות. אולי הרעד בקול שלה הוא זה שמשכנע אותי שהיא באה ממקום אמיתי. המקום שבו היא מרגישה אחותי, למרות ועל אף; המקום שבו היא רואה בי אדם. המקום שבו, אחרי הכול, אנחנו מחוברות.
ואולי גם הקול הרועד הזה הוא חלק מן התפקיד שהיא משחקת. תפקיד שבמסגרתו היא באה וישבה אצלי בסלון, וכמעט בו זמנית – פרסמה אודותיי טור מזלזל ומקטין.
“טוב”, אני אומרת צרודות ומכחכחת מייד. מעדיפה את הסדקים שלי מוסתרים. אני אבחר מתי לחשוף אותם, ובעיקר בפני מי. שואלת בקול יציב, “אתן עולות עכשיו?”
“כן”, עונה אימא שלי. אני ממהרת אל חדר השינה. הבית שלי ייאלץ להכיל את האורחות הנכבדות בדיוק כפי שהוא, אבל אוורור קליל של הלבוש יוכל בכל אופן לגרום לי להיראות קצת פחות כמו שק שינה מהלך.
לא, לא בשבילן. כלומר, לא רק.
גם בשבילי. להרגיש טוב יותר. להרגיש נוכחת, ויפה, ומטופחת, וחיה.
בוחרת מטפחת שאני אוהבת במיוחד. רקמתי אותה קצת לפני שהתחתנתי, עלים אדמדמים על בד ירוק כהה.
מתבוננת, שוב, במראה.
יש פריחה בחיים שלי.
יש יופי. ועוצמה, ויצירתיות, וחיבור.
אני נושמת את כל אלו אל תוכי פנימה.
וכך אני יוצאת.
