יעל ואימא שלי נכנסות הביתה והאוויר כבד לי פתאום. אם היה סכין לחתוך את האוויר לריבועים קטנים של ג’לי, אולי הייתי טועמת עכשיו חתיכות קטנות, עמומות, של בוץ סמיך, עם גרגרי חול מוקצפים לזיגוג.

אמא שלי מתבוננת בי ומתיישבת בקצה-קצה הכורסה. באיזשהו מקום, קצת מפריע לי שהיא פה. מה היא קשורה לכל הסיפור הזה. ואם היא קשורה, באיזה צד היא. ורגע, למה היא לוקחת צד בכלל.

ולמה, למה ליעל אין את האומץ לעמוד מולי לבד, בלי גיבוי של אימאל’ה לידה. ואולי בעצם זה טוב שהיא פוחדת כל כך??…

מיליון מחשבות מתערבלות בי עוד לפני שיעל פותחת את הפה, כך שאין פלא שאני מפספסת את המשפט הראשון שלה ומבקשת ממנה לחזור שנית.

“אמרתי”, אומרת יעל ומעיפה מבט חטוף באימא, “שבאנו כדי לדבר. ולהבין אחת את השנייה. כי זה…. חשוב”. וואו, איך שהיא מרגישה ליברלית-פלורליסטית-רחבת אופקים עכשיו. באתי לדבר, אני מאמינה בהידברות, קול קטן ועליז מצייץ לי בתוך המוח. מבחוץ, אני עדיין מאופקת. זוקפת גבות. “חשבתי שבאת כדי לבקש סליחה”.

“כן, גם”, מהנהנת יעל בהסכמה מלאה, “לא הייתי צריכה לפרסם את הטור שלי בלי לספר לך על זה קודם. פשוט לא חשבתי ש…. נו, את יודעת, לא חשבתי שאת קוראת עיתונים מהסוג הזה בכלל. לא חשבתי שתדעי, כאילו, זה לא היה אמור לשנות לך בכלל”, הלסת שלי נופלת.

“רגע אחד, אני לא בטוחה שאני מבינה”, אני אומרת בקול סתמי במתכוון, “זאת אומרת שמותר לך לפרסם…. אממ…. כל מיני דברים על בנאדם, בתנאי שהוא לא יודע מזה??”, אוף, אני נעשית עילגת כשאני עצבנית. “כלומר, מחר את הולכת לכתוב, נגיד, על אימא, ולפרט על החיים הפרטיים שלה ועל מה את חושבת עליה ועל מערכת היחסים ביניכן, דברים סופר אישיים, ומבחינתך זה בסדר גמור כל עוד היא לא יודעת שכל המדינה קוראת עליה???” יעל זעה באי נוחות. משהו זז, אולי אפילו נסדק, במסכת הנינוחות התמימה והבוטחת שהיא עוטה.

“אל תגזימי”, היא מתחילה לענות לי, “לא כל המדינה קוראת את הטור הקטן שלי, ובכלל, זה לא דברים כאלה אישיים… לקחת את זה קצת רחוק מדי, את לא חושבת?”, היא מוציאה קרם ידיים, מסמנת עיגול קטן על גב כף היד. משפשפת.

אני קמה. “אם זאת הדרך שלך לבקש סליחה, עדיף כבר שתישארי למטה ברכב”.

אימא שלי קמה גם היא. מניחה יד אחת על כתפי. “אליענה, אליענושקה, תירגעי מותק…”

אני מתפוצצת. מתנערת מהיד שלה, ענודת טבעת היהלום התכולה הבודדה ששווה, מן הסתם, יותר מכל התכשיטים שלי ביחד. “אימא”, אני אומרת לה, “במקום להרגיע אותי, אולי תסבירי לבת השנייה שלך שלא ככה מבקשים סליחה. שלא באים לבית שלי ומסבירים לי כמה אני עושה עניין מכלום, כאשר כולנו יודעות, יעל, שהסיפור זה לא כמה קוראים יש לטור הדפוק שלך ולא עד כמה זה אישי או לא אישי, אלא העובדה הפשוטה שלא טרחת לקחת בחשבון אותי, אותי, איך שאני ארגיש ומה שאני אחשוב, אלא קמת וכתבת עליי טור כדי לקושש עוד כמה נקודות לקריירה המקרטעת שלך”, אני אכזרית, אני יודעת. הטור שלה לא באמת דפוק, לצערי; והקריירה שלה לא באמת מקרטעת. אני טומנת את הפנים בידיים. זאת דרך די עצובה לגלות עד כמה אני בעצם מקנאה בה, עד כמה אני מתבוננת בה מהצד ורואה אותה מגשימה חלומות שאני אפילו לא מעזה לחלום.

כשאני עולה מתחת לפני המים כדי לנשום, אני מגלה את יעל עדיין יושבת באותה תנוחה. חיוורת. רועדת. “נו?”, אני מטיחה בה. הכעס שלי עוד לא שכך. “אני רואה שאין לך מה להגיד”.

היא פותחת את הפה. סוגרת אותו. “אף אחד לא ידבר אליי ככה, אליענה, אפילו לא את”, היא מתרוממת, מנערת אבק בלתי נראה מהז’קט המסוגנן שלה. אני בהלם. הייתי צריכה להיזהר יותר, הייתי צריכה לדעת שהיא תיקח כל התבטאות שלי ותנצל אותה נגדי, תהפוך אותה לנשק. בום.

די. אני מנערת את הראש. די. אני לא הולכת להפוך את עצמי לאשמה בסיפור הזה, מספיק אימא שלי קונה את השקר הזה ומתבוננת בי בעיניים מצומצמות.

“רק תראי”, אני קוראת אל הגב של יעל, “רק תראי איך את לוקחת קשה שתיים שלוש מילים לא נעימות שאמרתי לך, ותחשבי איך אני אמורה להרגיש אחרי שאת כותבת עליי טור שלם. שימי לב איך את מכבדת את הרגשות של עצמך, אבל לא מכבדת בגרוש את הרגשות שלי”.

יעל מסתובבת. אודם מתחיל לטפס מכיוון הצוואר שלה. “אם את רוצה שנדבר, כדאי שתירגעי קודם. ואחרי שתירגעי, תתקשרי אליי. בכיף. אני לא כועסת עלייך”, היא אומרת בהתנשאות מעודנת שנוטפת ממנה כמו גלדים של קרח, “אני לא לוקחת את זה אישית, אני רואה שאת נסערת. אימא, את באה? אני צריכה לצאת כבר, יש לי פגישה באחת”.

“אני… לא יודעת”, מגמגמת אימא שלי, מעבירה מבטים ממני אליה ובחזרה, “אליענה, אני… רוצה להישאר אצלך, באמת, אבל בניתי על יעל שתחזיר אותי הביתה…”

אני משפשפת עיניים. עייפה כל כך מהכול. “איך שאת רוצה, אימא. את יכולה לצאת עכשיו, זה בסדר”. ואני מתכוונת לזה. אני רק רוצה שקט, שקט שאימא שלי – אם תבחר להישאר כאן – לא תעניק לי. היא תרצה לפייס, היא תרצה להסביר, היא תרצה לנסח תסריט לשיחה שלמה בשם יעל ובשמי, שיחה שבסופה כל הצדדים יוצאים מרוצים והחיסרון היחידי שלה הוא שהיא לא מציאותית.

אין לי כוח לזה. אני רק רוצה שקט. שקט ולבכות.

אז למה, כשהן יוצאות, הכול מרגיש לי רע כל כך, ואפילו השקט לא עוזר לי לברוח מכל הרע הזה, שחוזר אליי מן הקירות השקטים וגורם לי להרגיש כאילו אני כלואה בתוך מערה.

למה.