כשהייתי בת שמונה, ניסיתי בפעם הראשונה ליצור קשר עם ריבונו של עולם. “אלוקים”, עמדתי ליד החלון, מתבוננת בכביש למטה, עולה עם המבט לשמיים, לכוכבים. “אם אתה קיים, תעשה שאבא יחזור”.
“ושהם לא יריבו”, הוסיפה יעל בתמציתיות מהמיטה.
זה היה בערך חודש אחרי שהוא עזב. את דמעות הכעס והעלבון החליפה דממה עמוקה. אימא שכבה במיטה חלק גדול מהזמן. החדר שלה היה חשוך, וכשהיינו מגיעות הביתה היינו בודקות שהיא בכלל שם והולכות לראות מה יש במקרר ובארון.
הסתכלתי שוב למעלה, אל השחור שמסביב לכוכבים. הייתה לי תחושה חזקה שיש שם מישהו. שהוא שומע אותי. אולי הוא אפילו מהנהן.
עצמתי עיניים. התרכזתי חזק כמו שלא התרכזתי בחיים.
שאבא יחזור, אלוקים. בבקשה. נכון שאתה קיים??…
אבל כשחזרנו למחרת ופתחנו את הדלת, נרגשות וחוששות בדיוק כמו שתי ילדות שהולכות לפגוש את אבא שלהן אחרי פרידה ארוכה מנשוא, הבית היה חשוך וריק כרגיל. אבא לא היה שם. רק אימא, והחושך, והמפתח סביב הצוואר והנקניקיות והקורנפלקס.
אולי אז התחילו להיווצר ההבדלים בינינו. אולי כבר אז נוצר המתח האמוני הדק, שריחף בינינו כל השנים עד שהתגבש לשני נהרות שונים. אולי הם יצאו אי אז מאותו המקור, אך כל אחד מהם זורם ושוצף אל אוקיינוס אחר.
יעל ראתה, כפי שהיא אמרה לי אחר כך בקול קשה ומריר ויבש כמו טוסט ישן, שאין שם מישהו למעלה שבאמת אכפת לו ממנה, שבאמת שומע אותה או אותי או בכלל.
אני, לעומת זאת, גם כשעמדתי שם בודדה ונטושה מאי פעם, הרגשתי איזה משהו, איזו בועה פצפונת וחמה שהתפוצצה לי בתוך הלב, מעין רפרוף עדין על הלחי, וידעתי: הוא שם.
והוא איתי.
והוא שומר עליי.
***
אלא שזו תחושה שכל כך קשה לתזמון. ואפילו בסוף היום הארוך הזה, כשאני מגייסת אי אילו כוחות אחרונים כדי לעמוד במקום הקבוע שלי ולהתפלל ערבית, אני לא מוצאת מולי דבר מלבד קיר, והוא אפילו לא מסויד.
שתי דמעות חמוצות של תסכול, נשיקה לסידור שמשקפת את מה שהייתי רוצה להרגיש כעת. זונחת את הסידור על השולחן וחוזרת למיטה.
היה היום קשה עם הילדים. יונתן התקשר אליי כל חצי שעה בערך לברר מה שלומי אחרי הטור ההיסטורי של אחותי המופלאה, אבל אחרי הכול הוא היה מחוץ לעיר, כך שהיה גבול ברור מאוד לתמיכה שהוא יכול היה להעניק לי; וגם הלבטים, חוסר האונים, חוסר הוודאות מה עלי לעשות כעת, סחטו אותי נפשית ולא הותירו בי ולו גרם אחד של סבלנות לילדים שלי.
שלא לדבר על שיעל לא התקשרה אליי כל היום.
וגם לא אמא שלי.
זה מרגיש לי כאילו היא בחרה צד.
השם, אני חלשה מדי. אני לא יכולה לעמוד לבד מול העולם, רק אני, ויונתן, והילדים.
אני צריכה את המשפחה שלי.
וקשה לי עכשיו לראות עד כמה אין לי אותם. לא באמת.
צעדים קטנים מדשדשים במסדרון. מי קם עכשיו, הם הלכו סוף סוף לישון לפני שעה.
פרצוף קטן שובב מציץ עליי מן הדלת. אני כולאת אנחה שיש בה מתיקות. שירי שלי, שתהיה בריאה, למדה לאחרונה לצאת מן הלול ולטפס על המיטה שלי בכוחות עצמה; צעד גדול קדימה עבור העצמאות שלה, צעד קטן אחורה עבור העצמאות שלי עצמי. אבל היא מתוקה כל כך. מתוקה עד כאב.
היא מתכרבלת אל תוכי ואני מתמסרת אל תוך התחושה הזאת.
השם, אני לוחשת.
השם.
