אחיות #1
“לפעמים, כשאת עומדת מול הפחדים שלך, את לומדת לדעת שהם לא מפלצות שחורות בעלות קרניים, אלא דווקא ישויות צמריריות שרק צמאות לחיבוק אוהב.
אבל לפעמים את מגלה אמת אחרת. שאולי הפחדים שלך הם לא בדיוק מה שדמיינת, אבל ההתממשות שלהם גרועה באותה המידה לפחות.
כשגו’אל, חניכה אהובה שלי בסן דייגו, עזבה את הבית כתוצאה מהתחרדותם של הוריה, ניסיתי לעזור בכל דרך אפשרית, אך כבר היה מאוחר מדי. הוריה של ג’ואל היו נחושים בדעתם לכפות על בתם את אורחות חייהם הקיצוניות, כולל מעבר לתיכון דתי, לבישת חצאיות והסתגרות בבית בשעות הערב; היא, מצידה, הייתה נחושה לשמור על חירותה, הערך שהגדיר את החברה שבה חיה כל חייה. הקרע היה בלתי נמנע, ובכל אופן טלטל אותי באופן שקשה לתאר.
לא תיארתי לעצמי, שכשאחזור ארצה אעמוד מול מציאות לא שונה במיוחד.
אחותי היחידה חזרה בתשובה…”
אני עוצרת. הדם דופק לי באוזניים.
אני פשוט לא מאמינה לחוצפה של האישה האטומה רגשית ומחשבתית הזאת שעוד מעזה לקרוא לעצמה אחותי. היא מעולם לא ניסתה להבין מה קורה איתי, מה עובר עליי, היא אף פעם בחיים לא טרחה לשאול אותי למה חזרתי בתשובה; ואחרי כל זה היא עוד מרשה לעצמה לשחרר לחלל העולם הגיגים נאורים על הבחירה שלי בחיים אחרים משלה, ואם זה לא מספיק גרוע – היא גם משווה אותי, אותי, לאיזה מקרה טראגי של משפחה שהתפרקה בקליפורניה!
אני לא מסוגלת להמשיך לקרוא, אבל אני גם לא מסוגלת להפסיק. אותיות, מילים, משפטים קופצים לי מול העיניים, ואני לא מצליחה להימנע ממחשבות רעילות שרצות לי בוורידים בקצב של כדור תועה.
“אליענה ואני תמיד היינו קרובות במיוחד”, כן, כשלא הלכת לעוד איזו מסיבה עם החברים שלך. “כשתי אחיות יחידות לאם חד הורית, היה ברור לשתינו שאנחנו חייבות לשמש עוגן אחת לשנייה”, וואו, יעל, באמת?! טוב לדעת שבכל אופן היה לי איזשהו עוגן בחיים האלו. “אני כל הזמן שואלת את עצמי: מה גרם לה לחזור בתשובה?!” מה באמת?! “אולי משבר, אולי קושי אישי, אולי איזו דמות רבנית כריזמטית שיצא לה להכיר בדיוק בתקופה מורכבת בחייה?”, ואולי, יעל, רק אולי, יש איזשהו היגיון, איזשהו עומק נפשי ורוחני מאחורי החזרה שלי בתשובה, גם אם לא טרחת מעולם לבדוק?? “המחשבות לא הפסיקו לרדוף אותי. אולי אם הייתי שם, זה לא היה קורה?”, אל תשלי את עצמך, יעל, אל תעניקי לעצמך נוכחות ומשמעות גדולה מכפי שמגיע לך. הרי שתינו יודעות שמעולם לא הייתה לך אמירה רוחנית או אינטלקטואלית שיכלה להוות משקל נגד לזו שלי, והטור הזה – על כל השטחיות היבבנית והרדודה שבו – מוכיח זאת ללא ספק.
אני עוזבת את המחשב. נשענת לאחור על הכורסה. מרגישה את עצמי רועדת, אדומה, זועמת ומושפלת בו זמנית.
הפלאפון שלי מצלצל. יעל. אני חושקת שפתיים כאובות. לא עונה לה, אין סיכוי, זה לא מגיע לה. היא לקחה את החיים שלי, פירקה אותם חלקים-חלקים והניחה אותם בקופסת זכוכית אטומה אל מול קהל המבקרים המשתומם בתערוכת “אנתרופולוגיה לסקרן המתחיל”.
תירגעי, אליענה, אני מנסה לומר לעצמי. מנסה לבטל את כל הסיפור הזה, לספר לעצמי שיעל בכלל לא שווה את הדמעות ואת הכעס שלי. אבל אף אדם בעולם עדיין לא נרגע רק בגלל שאמרו לו להירגע; כמו ששום ילד בעולם לא הפסיק לבכות פשוט כי הוא השתכנע שזה לא שווה את זה.
אחרי שתיים שלוש שניות ושתיים שלוש נשימות, אני מגיעה למסקנה.
לא, אני לא עונה ליעל.
ולא, זה לא שאני עושה איתה ‘ברוגז’. אבל מה לעשות, זה לא נכון לי לענות לה עכשיו. לא בריא לי להיות צדיקה מדי, לדחוף את עצמי מעבר לגבולות שלי ובסוף להתפוצץ עליה, אמנם בצדק, אבל באופן שישאיר אותי קטנה ועלובה מתמיד.
אז זהו.
טיים אאוט.
לאן לוקחים את זה מכאן?!
