אימא שלי הייתה תמיד מן האימהות המגוננות. אלו ששומרות על ההרמוניה בכל מחיר, שממשיכות לצעוד בראש זקוף גם כאשר מסביבן נפערים בולענים.
כילדה, זה יוצר בך איזשהו חוסר ביטחון מובנה. תחושה שהעולם סביבך מתעתע, שדברים אינם כמו שהם נראים. כמו היום שבו חזרתי הביתה, ואימא קיבלה אותי בעיניים אדומות ופסטרמה ופתיתים, והכול היה רגיל לגמרי חוץ מזה שאבא לא חזר הביתה. לא באותו היום, ולא למחרת, ולא בכלל. ואימא כל הזמן חייכה בגבורה ואמרה שהכול בסדר, אבל הכול היה הכי לא בסדר, כי כבר לא יכולתי לשבת על אבא בכורסה ולשרוט את היד שלי על הזיפים בסנטר שלו, ואפילו לא הבנתי למה הוא הלך פתאום ואיך זה שהוא לא מתקשר אליי.
וכשאני מחייגת אליה בידיים רועדות, טיפה של חמלה נמהלת בזעם הגדול. חמלה עמוקה על האישה הזאת, שמרגישה כבר שנים רבות כל כך את כובד העולם כולו לוחץ על חוליות צווארה. שרגילה לכך שהאושר שלנו, שברירי וחסר הגנה כמו תינוק זעיר, מונח בידיה בלבד. מתי היא תבין שהתינוק הזה כבר גדל, וכשהיא מנסה להסתיר ממנו את החלקים הקשים במציאות, היא חוסכת ממנו גם את החלקים היותר יפים וכנים שלה.
“אמא?”, אני אומרת לה, שומעת ברקע את העיתון מרשרש, את הברז נפתח ונסגר, את הבצל רוחש במחבת.
“כן מתוקה”, היא עונה לי, מוסחת, “שנייה אחת, אני רק מסיימת כאן… כן מותק, מה שלומך?”, היא מתיישבת, נשענת אחורה ומתכוננת, כך נשמעת נימת הקול שלה, לשיחה ארוכה ומענגת.
“אמא”, אני שואלת בשקט, “למה לא סיפרת לי על הטור החדש של יעל?”
שתיקה קצרה מעבר לקו. “מאיפה את יודעת? אז בסוף יעל כן סיפרה לך?”
אני כל כך עייפה. ועצובה. “לא אימא. אף אחת משתיכן”, אני מדגישה, “לא סיפרה לי”.
“אז מאיפה…”
אני מוותרת. “דודה כרמלה”.
תסכולה של אימא גואה כאשד מבעד לשפופרת. “מה פתאום היא סיפרה לך?”, היא שוצפת, “מי ביקש ממנה?? שתהיה בריאה, תמיד חייבת לומר מה שלא צריך איפה שלא צריך”. אולי היא מצפה שאני אגחך, שאצחק יחד איתה על חשבון דודה כרמלה המסכנה שבאמת לא התעקשה לעמוד בתור של השכל כשראתה שהוא ארוך מדי; אבל אני כל כך המומה שאני בקושי מצליחה לענות. “זה”, אני מגמגמת בקושי, “זה מה שמפריע לך? שדודה כרמלה סיפרה לי?? שהייתי פשוט צריכה לא לדעת כלום ואז, אז הכול היה בסדר? לא חשבת שאולי יעל הייתה צריכה לדבר איתי בעצמה, ואם אין לה מספיק שכל או אומץ או מה שלא יהיה, אז את היית צריכה לדבר?? הסתרתן את הכול ממני בכוונה, איכשהו עכשיו אני יודעת, וכל מה שמפריע לך זה למה דודה כרמלה כן סיפרה לי!!”, אני נושפת בקול ובקושי, כמו דרקון. לא רוצה, לא מסוגלת לדבר עכשיו. ממלמלת משפט כלשהו, לא משנה מה, העיקר כבר לגמור עם השיחה הזאת. מנתקת. מתקשרת שוב.
“אימא”, אני חייבת לדעת, “מה כל כך סודי בטור החדש הזה, שאסור היה לי לדעת?”
אנחה כבדה. “אני אגיד ליעל להתקשר אלייך”.
“לא”, אני אומרת במהירות, “אני לא רוצה לדבר איתה. קודם תגידי לי ואז נראה מה הלאה”. מתוך המרירות הקשה שאני חשה, יש בי גם קצת שמחה לאיד: הנה, אמא, את רואה? עכשיו קורה בדיוק מה שחששת ממנו: אחת הבנות שלך לא רוצה לדבר עם השנייה. תמיד את מסתירה, מגשרת, מפייסת, מחפה; פורשת מפות רקומות על פני הפלטות השרוטות של החיים. עכשיו תראי מה קרה כשלקחת על עצמך אחריות לא לך.
“זה…”, אימא מהססת, “טוב, אני אגיד לך. זה טור על יחסי חרדים חילונים”.
כלומר, טור עליי. ועליה. ועל כל מה ש(כבר אין) בינינו.
בום.
אני עוצמת עיניים חזק. מתאמצת לשלוט בעצמי.
“תשלחי לי את זה בבקשה למייל”.
“אבל…”
“אמא, תשלחי לי את זה. בבקשה. אני רוצה לראות מה היא כתבה שם, הבת המוכשרת שלך. די. די“.
ניתוק קלוש.
הודעה חדשה במייל. אחיות #1.
ואני קוראת.
