הקפה הראשון שלי בבוקר הוא קדוש מאוד.
הילה של טקסיות מיסטית אופפת אותו: הדשדוש היחף אל המטבח כדי להרתיח את המים, העיניים הטרוטות וכפית הסוכר, השקט האפור והמוחלט של בוקר. הדקות הכי יפות ביממה, או שכך, לפחות, הן אמורות להיות, אלא אם כן מהלומות וצרחות מאחורי הדלת (הנעולה מבפנים) תוקעות לי את הלגימה הראשונה והרותחת במורד הגרון.
“אימאאא!”, נועה חוננה משמים בקול חזק במיוחד, כמו גם באפס כישרון מוזיקלי. “אימאאא תגידי לו! הוא אומר אחריי!”
את החיוך הזדוני של אורי אפשר לשמוע גם מבעד לאלף קירות. “לא עשיתי לך כלום”, הוא אומר בטון הכי שימושי שלו, זה שנועד לעצבן, “אימא, תגידי לו!” הוא מחקה אותה באופן מושלם שעלול היה לגרום לי לקפוץ אגרופים בזעם אילולי הייתי חוששת להפוך את הקפה שלי, פעולה שמן הסתם תפגע באופן בלתי הפיך בטעמו הייחודי.
רשרוש קל מכיוון דלת הכניסה גורם לי לעצור את הנשימה ולשחרר אותה. אוי איזה נס. יונתן הגיע. ספק אם רווח לי יותר כשאימא באה לחלץ אותי מהשירותים בקניון, כשנתקעתי בהם בגיל שמונה.
כשיונתן בשטח, הכול קל לי יותר: הילדים זורמים מפעולה לפעולה ביתר טבעיות, השיער של נועה מתארגן לי מתחת הידיים גם כאשר הדרישות שלה מופרכות מתמיד (שתי צמות שמתחברות מאחורה לקוקו שקר, עם גומיות אדומות וצהובות קטנות. זה מקסים שהילדה שלי בטוחה שיש לי בשבילה את כל היום, רק שלפעמים אני תוהה מה גרם לה להגיע למסקנה הזו), ואפילו שירי ידידותית מן הרגיל, למרות הפרצוף המטושטש והעצבני הקבוע שלה על הבוקר. דומה לאימא שלה, הזאטוטה, מה יש לדבר. דמיון שבהקשר הזה מסב לי גאווה אינסופית.
בסוף כולם יוצאים, איכשהו, והשקט שב ושורר. אני מתרווחת בכורסה שהתעקשתי לקנות למרות הגוון הבהיר שלה. אני לא מתחרטת, אף שאי אילו כתמים חביבים מעטרים אותה מכאן ומשם, שלא לדבר על קישוטים דומיננטיים יותר כגון ציור קטן וחמוד שנועה ללא ספק השקיעה בו את נשמתה.
אני בדיוק בוחנת בעיון את ידית הכורסה ותוהה אם לקום להכין לי עוד כוס קפה ואם העוגיות שנשארו משבת עדיין טעימות, כשהפלאפון שלי מצלצל.
אאוץ’. דודה כרמלה. ליתר דיוק, דודה רבא כרמלה; היא דודה של אימא שלי, וכל שיחה מחדש היא טורחת לספר לי עד כמה אני דומה לאימא שלי כשהיא הייתה קטנה, כלומר בת שלושים בערך.
לדודה כרמלה אי אפשר לא לענות. אם לא עונים לדודה כרמלה, היא מתקשרת לאימא לשאול מה שלומי ומה נשמע ואם הכול בסדר איתי, הרי היא התקשרה איזה שלוש פעמים ברצף ולא עניתי, וכבר בבריתה של אופק היא שמה לב שאני קצת חיוורת; היא, יש לה עין לדברים האלה, עוד מאז שהיא התנדבה באיכילוב במלחמת יום הכיפורים.
“דודה כרמלה!”, אני עונה בעליזות אדירה (אין לי כוח שהיא תתחיל לחקור אותי למה אני מדוכדכת ואם יונתן מתייחס אליי יפה), “מה שלומך?”
מצוין, מתרונן קולה מעבר לקו, ממש מצוין. ואני יודעת שלא רק יעל שלנו חזרה עכשיו מלוס אנג’לס, אלא גם שחר הנכדה שלה חוזרת תיכף משוודיה? לא?? איך לא ידעתי, אתמול היא דיברה עם ירדנה, כלומר עם אמא שלי, והיא בפירוש עדכנה אותה. כן, שחר קיבלה עכשיו העברה לארץ וכל המשפחה חוגגת. היא תהיה סמנכלי”ת שיווק וזה נהדר. היא כזאת ילדה מוצלחת, רק איך היא תתחתן עם כל העומס הזה בחיים שלה…
טוב, ייקח עוד זמן עד שהשיחה הזאת תגסוס ותגווע מעצמה, אז כדאי בינתיים לעשות משהו. הקול של דודה כרמלה הופך לזמזום רקע מעצבן ואני מהמהמת להנאתי ומוציאה כביסה מהמייבש, כשפתאום האוזן שלי לוכדת פריט מידע רלוונטי.
“מה? מה אמרת?? היו קצת, אה, רעשים ברקע”.
“אמרתי שיעל כותבת יפה”, צועקת לי דודה כרמלה באוזן.
“מה? מה זאת אומרת??”, אני לגמרי לא מבינה על מה היא מדברת. מי כאן סנילית, היא או אני?!
“אה, יעל לא סיפרה לך על הטור החדש שלה?”, הפליאה של דודה כרמלה מחלחלת מבעד למילים שלה, לחלוטין בלתי מוסווית, ורק גורמת לי לחוש מושפלת יותר.
כי אכן כן. אחותי היקרה והמסורה השיקה, בקול רעש גדול כמו שרק היא יודעת, טור במקומון תל אביבי נודע. ואני שומעת על זה רק כעת, לגמרי במקרה, במהלך שיחה שלא הייתה אמורה להתקיים, יום בלבד לאחר שיעל התארחה אצלי ולא טרחה לומר לי מילה. ואני עוד חשבתי שהביקור היה נעים וקסום, מרגש ונוגע, מלא שמחה, נינוחות ואחווה, בדיוק כמו פעם. שהביקור הזה השיב על כנו את הקשר בינינו, המוזנח, האבוד, השכוח.
בגידה.
הידיים והרגליים שלי מרגישות חלשות פתאום.
למה, יעל? למה עשית לי את זה??
למה לא סיפרת לי?
ואיך, למען השם, איך חשבת שאני לא אגלה?!
