יש לי קטע כזה: אני פוגשת איזו חברה גנרית ברחוב. מתלהבת עד עמקי נשמתי. מזמינה אותה בקלילות וברון לסעודת שבת/ ביקור עם הילדים/ קפה ועוגה/ על האש בחצר. וככל שמועד האירוח מתקרב, אני מסתובבת בבית ההפוך שלי, תולשת שערות בתסכול (על דרך הדימוי, כמובן. לתלוש שערות זה לא קל כמו שזה נשמע, בפרט כשהן מכוסות במטפחת) ופשוט לא מצליחה להבין מה למען השם עבר עליי. למה נהגתי בטיפשות כזאת ושוב טעיתי לחשוב שיש לי את היכולת או את הכוח לארח בקלילות המדהימה של אימא שלי. 

אימא שלי מארחת בכיף. מגלגלת סושי, מעצבת כריכונים, אופה איזו עוגה או שתיים ומדליקה קצת נרות ריחניים, בשביל האווירה. על הדרך היא גם בוזקת בקלילות קצת נוזל רצפות פה, קצת אקונומיקה שם, כי בשביל מה להחזיק עוזרת אם קל כל כך לשמור על הבית נקי.

אני אחרת. החיים שלי אחרים, הדרישות שלי מעצמי אחרות לגמרי, ובדרך כלל אני דווקא די בסדר עם זה. טבעי שרעיה ואם במשרה מלאה, שהיא לצערה גם מזכירה במשרה חלקית, פוגשת את קרקעית הכיור רק בימים שבהם היא במקרה השתמשה אך ורק בכלים חד פעמיים. 

אבל לפני כמה ימים, בהתקף של חוסר מודעות עצמית, הזמנתי את כולם אליי, לסעודה משפחתית. לחגוג את זה שיעל חזרה, כך הודעתי לאימא שלי בטלפון. אימא שלי, אישה ריאלית סך הכול, קצת חששה. “את בטוחה שזה… אממ… שיש לך כוח לזה?”, היא שאלה אותי בזהירות.

“כן, בטח!” צחקקתי בעליצות מטופשת, “הכול בסדר. נחגוג ביחד, הילדים קצת יכירו אחד את השני, מקסימום נאכל לחם עם שוקולד ולא יקרה כלום, העיקר האווירה, לא?”

אז זהו, שלא. וגם אם אווירה נעימה ומשוחררת היא אכן העיקר – בית מבולגן ברמות היסטריות ובעלת בית עצבנית ומבוישת משיגים, לרוב, את התוצאה ההפוכה. כך שכעת אני חושקת שיניים בזעם, מנסה לטאטא את הילדים שלי ממקום למקום, אוספת גזירי נייר מהרצפה, מכינה בקבוק לשירי ומשגיחה בחצי עין על רוטב השמנת והפטריות, שלא יגלוש או משהו ואז באמת נאכל לחם עם שוקולד כי אפילו פסטה לא תהיה. 

אבל כאשר נשמעות דפיקות בדלת, הבית כבר קורן מרוב סדר וניקיון (או לפחות החלקים ממנו שבולטים לעין), ריח מופלא של מרק בצל צרפתי נישא בחלל האוויר, אפי הילדים מקונחים בקפידה מיומנת והחיוך הכי יפה שלי מהודק אל השפתיים בדבק נגרים חזק כל כך, שאף אחד לא יכול לנחש איזו הבעה משוכללת שררה רגע אחד קודם לכן על אותם הפנים בדיוק. 

שירי שלי זורקת את הבקבוק שלה בהתלהבות אל הרצפה ורצה אל הדלת. “טוק טוק! טוק טוק!” היא צווחת בחדווה, שמתחלפת באחת למבוכה עמוקה ולדשדוש מהיר כאור לידיים שלי כאשר היא רואה את ה(חי)זרים שבפתח. “אימא, תראי! היא מתביישת!”, משתומם אורי ואני מחייכת אליו, שותפה לפליאה שלו. יש משהו מרגש בגורה אנושית זעירה שגדלה אצלנו בבית ומתפתחת מיום ליום. “בואי, שירוש, תכירי את המשפחה שלנו”, אני מגרגרת לשירי באוזן כאחרונת האימהות הבלתי-נסבלות, אלו שמריירות בטלפון על החכמות של הילדים שלהן בלי לשים לב שהצד השני כבר הספיק בינתיים ללכת למכולת ולחזור.

כולם נכנסים לסלון. אימא שלי, בן זוגה משה, יעל ובועז, שיה בת החמש ואור בן השנתיים. וואו, איך המשפחה שלי השתנתה. אני מתבוננת סביבי המומה. לאימא שלי עוברות בראש אותן המחשבות בדיוק. “אני לא מאמינה”, היא מחבקת אותי בחום, “תודה שהזמנת אותנו, מתוקה. אין לך מושג כמה זה מרגש אותי”. אני ממצמצת קצת. המחמאות של אימא שלי, חמות ונדיבות כפי שהן, לפעמים מרגישות לי קצת מוגזמות, קצת שופעות מדי. אבל הפעם המילים שלה חודרות לי ישר ללב, ורק עכשיו אני מבינה שזה בדיוק מה שרציתי לשמוע. 

יש לך אישור, אליענה. 

את מאושרת.