בלילה, אחרי שכולם הולכים לישון, אני שוכבת על הבטן, מכורבלת עם השמיכה והכרית. ראש מופנה הצידה. משהו בין דמעות לכלום.

אז היום נסענו, אמא ואני, לנתב”ג. לא הייתי בנתב”ג עשר שנים לפחות, מאז שחופשה בחו”ל הפסיקה להיות משהו שבלעדיו אי אפשר ליהנות מהחיים, אבל משום מה המעבר בשער הגדול לא עורר בי את אותה תחושת געגועים לקראתה הכנתי את עצמי. יותר מכל, הרגשתי כמו תיירת בארץ זרה ונושנה, שבה התגוררתי פעם. רק התבוננתי בהמולה סביבי בעיניים אחרות, נזכרתי בטיול האחרון שלי לדרום אמריקה וחשבתי לעצמי מחשבות על כל מיני סוגים של חופש.

ונפגשנו. והכול היה שונה כל כך. וצחקנו. ובכינו. הנה, עוד דבר שהשתנה בה, ביעל: פעם היא לא הייתה בוכה, מקסימום דומעת דמעה זעירה ומוחה אותה בזהירות, שלא ייהרס האייליינר. ועכשיו, כנראה, היא התבגרה. משהו בה, כך נראה לי, נעשה עמוק יותר, מורכב יותר, ואני עדיין צריכה להתרגל אל יעל החדשה, זו שמתעניינת בדברים נוספים מלבד חנות תכשיטי המעצבים שפתחו בעזריאלי או מעדניית גבינות הבוטיק החדשה בדיזנגוף סנטר.

היי, הלו! אני רוצה לצעוק אליה, המשבצת הזאת כבר תפוסה, גברת. אני החכמה בינינו, אני המעיקה שאוכלת את המוח, זאת ששמה עליה איזה סרבל ורצה להפגין בעד או נגד איזה משהו; את, לעומת זאת, אמורה עכשיו לעמוד מול המראה ולעשות פן ולתקן את האיפור שכבר עומד עלייך מושלם. את לא אמורה לספר לי על התואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שאת משלימה עכשיו במקביל לפתיחת הסניף הישראלי של המותג שלך לתיקי יוקרה!

אני הופכת את הראש לצד השני. קיר מדופן עץ, רישום פחם קטן מפעם. קווים מתפתלים, ספירלות מסתבכות, עץ באדמה, שורשים בשמיים.

בוהה בו. כולנו עץ. השורשים שלנו שם. גם של יעל, גם שלי. איך יכול להיות שרק אני מבינה את זה. ושכל המשפחה שלי מסתכלת עליי כאילו אני ההזויה כאן.

אפילו יעל – הרי את מכירה אותי, יעל, מה נסגר איתך?! את יודעת מי מסתתרת מתחת המטפחת! כן, גם היא דיברה איתי כאילו רגיל, אבל העיניים שלה ברחו כל הזמן הצידה, כאילו יש כאן משהו מביך.

ואימא שלי ויעל התחבקו והתנשקו, ובעלה התנשא מעליהן וחייך, והילדים נצמדו אליו, כל אחד לרגל אחרת, ואיכשהו פתאום הרגשתי קצת בודדה. קצת בחוץ. למה, אליענה, למה?

אולי בגלל שעד היום, בעשור שחלף מאז החזרה שלי בתשובה, אימא הייתה רק שלי. היא הייתה צריכה להשלים עם כל הקריזות החדשות שלי, עם הנישואין הפתאומיים, עם הכשרות המהודרת, עם כל הנאומים מלאי הפאתוס על האמת והלפיד והאור ויתר המילים הבוערות. היא הייתה צריכה לשתוק, ולנשום עמוק, ולהכיל אותי, עם כל השינויים שעברו עליי, עד שלמדתי להכיל אותה. בלי לחנך. בלי להטיף. פשוט לאהוב.

היא הייתה גיבורה, אימא שלי. לכל אורך הדרך.

אבל מה יהיה עכשיו, כשהיא כבר לא תהיה חייבת להיות גיבורה כל כך? מה יהיה עכשיו, כשיעל תגור ממש לידה, ותלך איתה ביחד לקניון ולפילאטיס ולים ולסרט, ותשב איתה אחר כך לקפה ותקפיץ אליה את הילדים, שיוכלו לאכול אצלה הכול ולראות הכול ולעשות, ובכן, הכול??

די, אליענה, את סתם מגזימה, אני מנסה לדבר לעצמי. את חווה כעת התקף נחיתות קשה של אמצע הלילה. תירדמי כבר, משוגעת, מחר הכול ייראה לך טוב בהרבה.

דמעה בודדה נוחתת על הכרית. גניחה קטנה, חרישית. הלוואי שיונתן ישמע. הלוואי שהוא יתעורר. אוף שהוא ישן, אני אפילו לא יכולה לדבר איתו קצת, להתעצבן בשקט שהוא לא מבין אותי ולשמוח בלב, עוד יותר בשקט, שהוא בכלל קיים.

אבל מתברר שאני בכל אופן מצליחה להירדם בסוף, כי כשאני מתעוררת, השמש זורחת, הציפורים מצייצות ומצב הרוח שלי לא משתפר בהרבה.

אבל דבר אחד ברור לי: אני רוצה לייצר עוגני עניין משותפים לי, לאימא וליעל. אני רוצה להישאר בתוך החיים שלהן. אני רוצה שהן תישארנה בתוך החיים שלי. וכן, אני רוצה גם להשלים, פעם אחת ולתמיד, עם העובדה שכנראה תמיד אהיה שונה מהן.

ולא, אני לא יודעת איך הרצונות האלו משתלבים אחד עם השני.

אבל אני הולכת לגלות.