ובו יסופר איך מגיבים לילדים, ואיך משתדלים שלא.
את בעבודה, יושבת על המחשב ועובדת קשה מאוד על קובץ. תהיה אשר תהיה העבודה שלך – מכניסה נתונים לאקסל, כותבת סיפור, מעדכנת מלאי, מעצבת מודעה. פתאום בום! המחשב קורס, הקובץ נתקע, משהו תקול.
עושה ריסטארט, מעלה את הקובץ בחשש. אפס. שעתיים עבודה הלכו לפח.
מה את רוצה שיגידו לך עכשיו?
אני לא יודעת מה את רוצה שיגידו, אני יודעת מה את לא רוצה שיגידו.
אוי, למה לא עשית שמירה אוטומטית? אני עושה קונטרול+s כל כמה דקות כשאני עובדת.
אמרתי לך שהמחשב הזה ישן כבר, את צריכה לקנות מחשב חדש.
הכול משמים, זה במקום משהו חמור יותר שהיה עלול לקרות. לטובתי נשברה רגל פרתי. (שלא יובן לא נכון, כמובן שהכול משמים, רק שלא מנחמים אדם בשעה שקובצו מוטל מת לפניו).
כנראה הייתה לך טעות בנתונים, ה' ריחם עליך ומחק אותם.
שטויות, כולה קובץ. תיק תק את משלימה את כל העבודה.
רק מלקרוא את התגובות את מתעצבנת, נכון?
אז למה לילדים שלנו אנחנו מגיבות כך, כל כך הרבה.
"ופתאום, בום! טראח!
מה קרה?
הבלון התפוצץ, הבלון נקרע.
אל תצטער רוני רון,
זה סופו של כל בלון"
('מעשה בחמישה בלונים', מרים רות)
מעולם לא הבנתי מה מנחם בעובדה שזה סופו של כל בלון, ולמה לרוני רון אסור להצטער. אבל אנחנו כאימהות נופלות בזה כל כך הרבה. מסתכלות על מה שקורה לילד בעיניים של מבוגר, ואז באמת "לא קרה כלום".
הבת שלי הגיעה השבוע מתוסכלת הביתה. המורה הורידה לה שתי נקודות במבחן, בטעות. כשהיא הסבה את תשומת לב המורה לכך שתשע חלקי שלוש הם אכן שלוש, המורה אמרה לה: "לא יקרה כלום אם פעם אחת לא תקבלי מאה".
עכשיו, נכון שלא יקרה כלום אם היא תקבל במבחן 98, אבל כן יקרה כלום אם היא תרגיש שנלקחו ממנה נקודות שלא בצדק.
איך היית מרגישה אם היו מורידים לך מאה שקלים במשכורת, ואומרים לך: "לא יקרה כלום, כולה מאה שקלים"?
גם בהנחה (המופרכת) שאת לא צריכה את הכסף, את תרגישי גרוע. ומה שהמורה של הבת שלי לא הבינה הוא שנקודות במבחן הן המשכורת של התלמידות.
מעבר לזה שחשוב להתייחס אליהם כמו אל בני אדם – כי הם, ובכן, בני אדם – יש פה נקודה קריטית בקשר למוגנות.
ילד שמתייחסים ברצינות אליו ולמה שעובר עליו – לומד שיש משמעות למה שהוא מרגיש. אם הוא מרגיש תחושת בטן רעה, שלא טוב לו, תחושת חוסר הוגנות – זה סימן שמאותת לו משהו.
אבל אם ילד מתרגל לשמוע ולהגיד לעצמו "לא קרה כלום" על כל מיני דברים קטנים כגדולים – הוא מאבד אמון בעצמו וביכולת שלו לחוות את העולם ולזהות אותו נכון.
היכולת הזאת, לחוש נכון ולזהות מצבים שמפרים את שלומי – היא קריטית כדי לפנות לעזרה.
במצב שבו ילד עדיין מזהה נכון את התחושות, אבל רגיל שפוטרים את הפניות שלו ב"לא קרה כלום" – הוא יחשוש לפנות לעזרה, להתלונן או לדווח, ויישאר לבד.
"לא קרה כלום, אבא אמר.
לא קרה כלום, אמא אמרה.
כן קרה כלום!
כי לי זה כאב נורא"
('כן קרה כלום', אורי בר און)
