הנסיכה אליזבת יושבת על כורסת הסלון הקטיפתית, נשענת על הכרית הפרוותית, לבושה בבגדי בית מלכותיים – שמלת מלמלה ורדרדה, שרוולים תפוחים. כוס מיץ בידה האחת, עלון מעניין בידה השניה.
לפתע מגיחה מכיוון פתח הטרקלין אישה, מטפחת לראשה, בגדיה מהוהים מעט, נושאת מגש זהב שעליו שלל מטעמים וממתקים ומניחה על השולחן שלצד הנסיכה. האישה מיישרת את שולי גלימתה של הנסיכה, תופחת על שרווליה, שיהיו תפוחים מעט יותר, מנערת קצת אבק מהכרית שבגבה ואומרת “נסיכתי היקרה היפה והמקסימה, בעוד כמה דקות יחל הטקס. סיימי לאכול והשתדלי לקום ולבוא”. “לא בא לי”, אומרת הנסיכה, והאישה מושכת בכתפיה ויוצאת מהחדר בדממה.
אם נעצור פה ואשאל אותך, מי היא אותה אישה בתיאור?
תאמרי לי – המשרתת, אם הבית, עוזרת כלשהי.
אבל לא, היא אמה של הנסיכה.
נכון, היא לא מלכה, הם גרים בארמון אבל אין שם מלוכה.
יש רק נסיכה ואמא שלה שמחזיקה בשולי גלימתה.
מתוך רצון טוב אנחנו מחזיקות בשולי גלימתם של ילדינו.
אנחנו רוצות להיות האימהות הכי טובות לילדינו, וגם כמובן לספק להם דרך סוגה בשושנים.
אבל לעיתים מתוך כל הטוב הזה, אנחנו הולכות אחרי הנסיכים והנסיכות, מחזיקות בשולי גלימתם ושוכחות מה התפקיד ההורי שלנו בעסק הזה.
התפקיד ההורי שלנו טמון במילה הורה – להורות את הדרך, להראות את הדרך.
מורה דרך לא הולך אחרי המטיילים שלו. הוא הולך לפניהם, מוביל אותם בדרך הנכונה.
בשבועות הבאים נעסוק בנושא ההובלה.
מה מונע ממך להוביל? מתי את מובילה ומתי פחות,
ומה יעזור לך לקחת את מה שכבר נמצא בתוכך ולהכיל אותו על עוד שטחים ורבדים באימהות שלך.
