“דרך אגב” אומר חיים לגבה של אסתי העומדת ליד הכיריים, “ההורים שלי הזמינו את עצמם אלינו לחג הראשון”.

המצקת קופאת באוויר, אסתי חשה סחרחורת קלה. “מה? מה אמרת להם? חשבתי שהפעם נהיה אצל ההורים שלי… אחיות שלי מגיעות לחג וכבר המון זמן שלא היינו ביחד, וחוץ מזה ממש לא מתחשק לי לארח, אני אצטרך להבריק את הבית, לבשל, להגיש ולפנות. ולמה בכלל להיות בבית בחגים כל עוד אפשר ללכת להורים?”

“לא היה לי נעים, אמרתי להם שהם מוזמנים” חיים אומר.

הו הו, לא פשוט.

מה מפריע לך, אסתי?

השהות בבית? הנקיון המוגבר? העול הגדול?

החמצת השהות בבית הורייך?

ההבנה שיש כאן שינוי בסטטוס, שאתם עולים כיתה וכבר מארחים בחגים ולא מתארחים?

או אולי העובדה שחיים לא שאל אותך, לא התייעץ ופשוט הזמין אורחים? ועוד את אמא שלו…

מי מחליט ‘מי מחליט?’

בכל מסגרת שהיא יש לפחות אדם אחד שיש לדעתו ולהחלטותיו משקל גדול יותר מאשר לדעותיהם של האחרים. גם בשותפויות קטנות נוצר מצב בו לאחד מהשותפים יש יותר השפעה.

גם נישואין הם שותפות. והיא הרבה יותר מורכבת ומסובכת מכל שותפות עסקית או חברתית.

בשותפות רגילה יש כללים קבועים, לכל אחד יש את התפקיד שלו והוא יודע מה עליו לעשות ועל מה הוא יכול להחליט לבדו ובאילו תחומים הוא לא יעשה דבר ללא התייעצות.

במערכת זוגית אין חלוקת תפקידים ברורה ומוסכמת מראש, לא חותמים על הסכם כתוב המחייב את שני הצדדים.

החלטות במערכת זוגית הן דבר יומיומי, החל מהחלטות כבדות משקל בנושאים כספיים ובחינוך הילדים, וכלה בהחלטות קטנות כגון מה נבשל לארוחת הערב ואצל מי נתארח בחג.

לעיתים אין להחלטות השלכות ארוכות טווח אך לדרך שבה הן מתקבלות יש חשיבות עצומה והשלכות קריטיות להמשך הזוגיות.

חיים חושב שכדאי לתלות את הקישוט החדש בכניסה לסוכה ואסתי בטוחה שהכי יפה בצד השני. בסופו של דבר להחלטה לא תהיה השלכה קריטית. באמת לא כל כך משנה איפה הקישוט יתלה, אבל אם אסתי תקח את הקישוט ותתלה אותו ללא הסכמה מחיים – לצעד הזה תהיה השלכה.

שני צדדים למטבע

לכל שותפות מוצלחת יש יתרונות וחסרונות. בשותפות, כל אחד מהצדדים מקבל תגמול כלשהו – עזרה, תמיכה או אוזן קשבת. אבל לשותפות יש גם צד שני והוא  איבוד חלק מהעצמאות והיכולת לנהוג כפי ראות עיני.

בנישואים אני חייבת לתת גם כשמתאים לי אחרת, לעזור גם כשלא ממש מגיע וללכת להתארח אצל ההורים שלו כשלא מתחשק לי. במערכת הזוגית אנחנו נאלצים לוותר ולהתחשב גם בנושאים שהיינו מעוניניים לנהל אחרת.

הליך נכון של קבלת החלטות הוא כשקודמת לו התייעצות.  גם אם אני בטוחה שאני נבונה מאוד, וגם אם בן הזוג שלי בטוח שהוא קורא  את מחשבותיי ויודע מה אני רוצה, חייבים לשמוע את הצד השני ולקבל החלטה יחד.

נכון, יש צמתים רגישים בהם אחד מבני הזוג עלול לקבל החלטה עצמאית ללא שיתוף בן הזוג. קביעת עובדה בשטח נובעת מרצון לחמוק מהתמודדות של שיח עם בן הזוג. לפעמים זה עובר בשקט, והמחליט חושב כי הצליח ובן הזוג זורם ומסכים.  אבל כאשר התנהלות כזאת הופכת לשגרה, היא גורמת למרירות.

אם אני מחליטה בעצמי, או כשבן הזוג שלי מחליט ללא התייעצות  אנחנו פוגעים במרקם העדין של שותפות אמת. זה לא אומר שתמיד יש לנו מחשבה  אחידה ורצונות שווים. מה שחשוב כאן הוא הדיבור עליהם פרישת הנתונים, העלאת השיקולים .

כאשר אני נותנת לו מקום והוא נותן לי מקום, כאשר אני מתייחסת באהדה לדעתו, לצרכיו השונים ולחשיבתו הייחודית, כאשר אני שמה לב למה שמאוד חשוב לבן הזוג שלי – המסקנות וההחלטות הסופיות חשובות פחות.